רש"י על קידושין מ״ג א:ו׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על קידושין מ״ג ע״א:ג׳ רש"י על קידושין מ״ג ע״א:ט׳ »

1 שורשי הים על משנה תורה, הלכות מעילה פתח ↗

שורש אין שליח לדבר עבירה ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה וכו'. נ"ב בפ' האיש מקדש דמ"ב ע"ב אמרו דלב"ה מעילה וטביחה ומכירה ושליחות יד בפקדון יש שליח לדבר עביר' והמשלח חייב ולענין טביחה ומכירה כתבו רבינו בפרק ג' מהלכות גניבה הל' יו'ד ולענין שליחות יד בפיקדון כתבו רבינו בפרק ג' מהלכות גזילה הל' י"א. וראיתי להרב משנה למלך בפ"ג מהלכו' גניבה ה"ו שדקדק מדברי רבינו דאף דגבי טביחה ומכירה יש שליח לדבר עביר' והמשלח חייב בד' וה' היינו דוקא כשעשאו שליח סתם שישחוט לו והלך השליח ושחט אפילו בשבת אז הגנב חייב שהרי עשה שליחותו ובטביחה יש שליח לד"ע אבל אם עשאו שליח שישחוט לו בשבת אז אין שליח לד"ע ופטור המשלח מד' וה' וטעמא משום דמה שמתחייב הגנב בשחיטת השליח חידוש הוא דהא בכל התורה כולה קי"ל אין שליח לד"ע וכיון דחידוש הוא אין לנו אלא היכא שלא נצטרף איסור אחר בשליחות זה דלא עשאו שליח כי אם על הטביחה אבל היכא דעשאו שליח שישחוט בשבת דמלבד איסור הטביחה איכא איסור שבת ולגבי איסור שבת פשיטא דאין שליח לדבר עבירה ה"נ לעניין טביחה לא נעשה שלוחו וראיה לזה ממ"ש רבינו בהלכות מעילה יע"ש. ומדבריו הללו יש ללמוד כן לענין שליחות יד בפקדון שכתב רבינו בפ"ג מהלכות גזילה הל' י"א דאם שלח יד בפקדון ע"י שליח דנעשה גזלן המשלח ונתחייב באחריותו אם שלח יד בפקדון בשבת והוציאו מר"ה של הנפקד לר"ה בעודו שולח ידו המשלח פטור כיון דנצטרף איסור אחר של שבת בשליחות זה וכל כה"ג אין שליח לד"ע ומ"מ עיקר ראית הרב מש"ל ממ"ש רבינו גבי מעילה דאם היה בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד יש לדחות דלא דמי דהתם שאני דכיון דהוא בשר עולה אין בידו לעשותו שליח לענין מעילה בלבד כיון דתרוייהו אגידי ביה והא בלא הא לא אפשר והילכך כי גלי רחמנא דיש שליח לד"ע דוקא באיסור מעילה בלבד משא"כ בבשר עולה דאיכא קדושת מזבח נמצא דכשהוא עושה שליח למעילה הרי הוא עושה אותו שליח לאיסור קדושת מזבח אבל הכא גבי טביחה ושליחות יד אע"ג שעשאו שליח לשחוט או לשלוח יד בשבת כיון דבידו לעשותו שליח לענין טביחה או שליחות יד בלבד שלא יהיה בשבת השתא נמי דמה שעשאו שליח לשחוט לו או לשלוח ידו בשבת אין שליחותו שליחות דאין שליח לד"ע מ"מ לענין שליחות טביחה ושליחות יד שליחותיה קא עביד ומחייב המשלח גם בפירוש המשנה כתב ר' בפ' מרובה ד"ע על מה ששנינו טבח בי"הכ וכו' וז"ל כשישחוט הוא ביו"ה אינו חייב בד' וה' לפי שהוא מחוייב כרת וכו'. אמנם יתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה כשיתן לזולתו שישחוט לו ביום הכפורים וכו' יע"ש. הרי מבואר דס"ל דאפי' עשאו שליח ביו"הכ לשחוט לו מחייב הגנב המשלחו וזה מבואר כמ"ש הטור בדעת רבינו ועיין בס' שער המלך פ"ג מה' גניבה הל' ו' שדחה דברי הרב מש"ל כמדובר ואולם לעד"ן שהדין עם הרב מש"ל והן קדם נעמוד במ"ש רבינו כאן בפ"ז מה' מעילה דבכל התורה כולה אין שליח לד"ע אלא במעילה לבדה שלא יצטרף עמה איסור אחר ותמהו עליו הרב עצמות יוסף בפ' האיש מקדש דף מ"ג והרב מהרימ"ט בחידושיו על הרי"ף לקידושין ד"מ ע"ד שהרי בטביחה ומכירה ושליחו' יד קי"ל דיש שליח לד"ע כמ"ש רבינו בה' גניבה פ"ב ובה' גזילה פ"ג ולמה כתב רבינו דבמעילה לבדה יש שליח לד"ע כיון דגם בטביחה ושליחות יד נמי יש שליח לד"ע כמעילה והו"ל לרבי' למימר דבכל התורה כולה אין שליח לד"ע אלא בשליחות יד בפקדון ובטביחה ומכירה ובמעילה לבדה שלא יתערב איסו' אחר כי ע"כ נראה לע"ד דכונת רבינו לומר דהטעם שכתב דבבשר עולה לא מעל אלא האוכל ולא המשלח הוא משום דחייב האוכל באיסור אחר דכליל תהיה לא תאכל וכיון דבאיסור זה לא מחייב המשלח מהאי טעמא נמי לא מחייב המשלח אף באיסור המעילה ומפני דעל זה יש להקשות ולמה לא יתחייב המשלח באיסור המעילה ובאיסור כליל תהיה לא תאכל ויהיה השליח שלוחו לב' האיסורין לזה סיים וכתב ובכל התורה כולה אין שליח לד"ע אלא במעילה לבדה כלו' בכל התורה כולה אשלד"ע לבד היכ' דגלי רחמנא כמעילה וכיון דהיכא דגלי חידוש הוא אית לן למי' דבמעיל' לבדה הוא דגלי דוקא שלא יצטרף עמה איסור אחר ולא היכ' דאיכא איסו' אחר דלגבי אותו איסור אין שלד"ע והשתא אף בקדשי בדק הבית נמי אם יצטרף איסור אחר לא מחייב במעילה וכיון דרבינו לא בא אלא לתת טעם למה יתחייב המשלח במעילה דעולה אלא דוקא במעילה דקדשי בדק הבית לזה לא הוצרך לפרש דגם בטביחה ומכירה ושליחות יד יש שליח לד"ע וכתב סתם דבכל התורה כולה אין שליח לד"ע והכוונה זולת היכא דגלי רחמנא במעיל' דיש שליח לד"ע ואם כנים אנחנו בזה בכוונת דברי רבינו מבואר דבמעילה דקדשי בדק הבית נמי ס"ל דאם נצטרף איסור אחר בו המשלח פטור כיון דחידוש הוא במעילה דיש שליח לד"ע ומינה דאף באיסור אחר דלא אגיד גביה בעולה אמרינן דאין שליח לד"ע וה"ה בטביחה ומכירה ובשליחות יד וכמ"ש הרב משנה למלך ז"ל ומדברי רבינו בפי' המשנה ליכא ראיה למ"ש בחיבורו כנודע. ודע שמוהרימ"ט שם תריץ יתיב דברי רבינו דלהכי לא כתב דגם בשליחות יד ובטביחה ומכירה יש שליח לד"ע כמעילה משום דס"ל דשליחות יד לאו מדין שליחות הוא דמחייב אלא מדין פשיעה שחייב הכתוב את השומר בין שפשע הוא עצמו בפקדון בין שאמר לאחרים לפי ששמירתו עליו והא דלא חשיב טביחה ע"י אחר משמע ליה דטביחה ע"י אחר נמי לאו מטעם שליחות הוא דאפי' טבחו ע"י קטן דלאו בר שליחות הוא דמחייב דומייא דמכירה דלא קפיד קרא אלא אמי שנהנה ממנו בין מן הבשר בין מן הדמים והא דחשיב ליה בגמ' ב' כתובים היינו דלישתוק מיניה ונילף ממעילה דמחייב מדין שליחות וא"ת נימ' דאצטריך להיכא דטבחו ע"י מי שאינו בר שליחו' דמחייב י"ל דלא אמרינן טביחה ומעילה הוו ב' כתובים אלא לב"ש דאילו לב"ה אית להו ב' כתובים בר מטביחה דהוו מעילה ושליחות יד שני כתובים ולב"ש אפשר דלא מחייב אלא במי שהוא בר שליחות ולהכי חשי' ליה ב' כתובי' כו' יע"ש ותמוהים דבריו דמפשט פשיטא ליה להרב ז"ל דבמעילה לא מחייב ע"י קטן ומי שאינו בר שליחות כנראה דאשתמיטתיה לשון רבינו שם ברפ"ז מה' מעילה סמוך ונראה לדין זה שכתב דבכל התורה כולה אין שליח לד"ע אלא במעילה לבדה כתב שם וז"ל ואפי' היה שליח חרש או שוטה או קטן שאין להם שליחות אם עשו כמאמרו בעל הבית מעל ואם לא עשו שליחותו בע"ה פטור ומתניתין היא בפ"ו דמעילה דכ"א ע"א שלח ביד חרש שוטה וקטן אם עשו שליחותו בע"ה מעל ואם לא עשו שליחותו בעל הבית פטור ופריך עלה בגמ' והא לאו בני שליחות נינהו ומשני ר"א עשאום כמעטן של זתים כו' וא"כ קשה דמאי פריך בגמ' בפ' האיש מקדש דמ"ב והרי מעילה כו' התם שאני דאפילו בחרש שוטה וקטן דלאו בני שליחות מחייב גם מה שהוקשה לו להרב דנימא דאצטריך קרא גבי טביחה להיכא דטבחו ע"י מי שאינו בר שליחו' דמחייב מאי קושייא הא נמי איתיה גבי מעילה נמי ומחייב וע"כ לומר דס"ל להש"ס דכיון דאין שליח לד"ע מטעמא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין חשיב מעשה השליח כעושה מעצמו בלא דעת בעל הבית כמ"ש רש"י בפרק האיש מקדש משא"כ בשליחות חש"ו דאע"ג דלאו בני שליחות נינהו כיון דלא שייך בהו טעמא דאין שליח לד"ע כמ"ש התוספות בפ"ק דמציעא ד"י ע"ב ד"ה אשה ואדעתא דבעל הבית המשלח קעביד וניחא ליה בהכי משו"ה חייב המשלח וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא דאמאי לא חשיב ר' טביחה בהדי מעילה והנכון מ"ש בכוונת דברי רבינו וכעין זה כתב הר"ב שבות יעקב בח"ב סימן קע"ד דמ"ש רבינו דבכל התורה כולה אין שליח לד"ע וכו' הכוונה לומר דכי היכי דבאכילת עולה משום דאיכא ביה איסור אחר דכליל תהיה לא תאכל ולא מחייב המשלח באותו איסור משום דאין שליח לד"ע ה"נ לא מחייב באיסור מעילה דשאר קרבנות שכתב רבינו בפרק ב' מהאי טעמא נמי אם יצטרף עם המעילה איסור אחר כפיגול ונותר וחלב ודם וכיוצא משאר איסורין שבתורה אינו חייב במעילה משום דכל איסורין שבתורה הבאין עם המעילה אין שליח לד"ע ולא מחייב המשלח בהם ודוק. ודבריו אלו הם סיעתא לדברי הרב משנה למלך דאפי' שאר איסורי' דלא אגיד במעילה כעולה וכגון פיגול ונותר וטמא אם נצטרפו עם איסור המעילה אמרינן כי היכי דלשאר איסורים אין שליח לד"ע ופטור המשלח ה"ן פטור מן המעילה ולענין אם עשה שלי' לדבר איסור והשליח לא ידע באיסור דעת התוס' בפרק הא"מ דמ"ב ע"ב ד"ה אמאי ובפ' מרובה דע"ט ע"א ד"ה נתנו לבכורות בנו כיון דהשליח ידע דאיכא איסור בדבר יש שליח לד"ע והמשלח חייב אמנם הרב הנמק"י שם בפ' מרובה כתב שהאחרונים חלקו על זה דא"כ בפ"ק דמציעא גבי חצר דלאו בר ידיעה הוא דפריך הש"ס אי ס"ד חצר משום שליחות אתרבאי א"כ מצינו שליח לד"ע ומאי קו' שאני חצר שהוא כמי שאינו יודע בדבר ויש שליח לד"ע ומוהרימ"ט בח"א סימן קי"ו דחה ראיה זו ומה שיש לעמוד על דבריו עיין בס' שער המלך הלכות מעיל' דנ"ד ע"ב יע"ש עוד הקשה הנמק"י על סברת התוס' מדאמרי' בפ' הא"מ דמ"ב שלא נענש דוד על הריגת אוריה לפי שיואב הרגו דאעפ"י שיואב לא היה יודע באיסור דסבור שבדין הרגו וכתב עליו מוהרימ"ט דאין זו ראייה דלא מפני שלא היה יודע היה רשאי להורגו שהרי אמרה תורה עפ"י ב' עדים ואפילו משה ואהרן לא חזו כ"ש ע"י כתב דמפיהם בעינן ולא מפי כתבם. והרב שע"ה שם כתב דאי קשייא על דברי התוס' הא קשיא דבפ' נג"ה דמ"ט אמרו דיואב לא דרש אכין ורקין והיה סבור שמצוה לשמוע דברי המלך וכ"כ התוספות שם ד"ה מאי טעמא קטליה לעמשא וא"כ קשה מאי פריך הש"ס ואידך והוצרך לשנויי הרי לך כחרב בני עמון ואמאי לא משני דההיא דאוריה שאני דהיה שוגג ושמאי הזקן מאי ראיה מייתי מקרא דואותו הרגת וכן הקשה הרב זרע אברהם חי"ד סימן ב' דל"ד ע"ב ועל זה כתב הר"ב שער המלך דהא נמי ל"ק על דברי התוס' דע"כ לא כתבו התוספות דכשהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר אמרינן יש שליח לד"ע היינו דוקא כשהמשלח יודע שהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר כגון ההיא דנתנו לבכורת בנו וכמו שדקדקו התוס' בלשונם שכתבו אבל כאן יודע הוא שיקח וכו' משא"כ הכא גבי דוד אע"ג דלפי האמת יואב שוגג היה מ"מ דוד לא היה יודע שיואב לא היה דורש אכין ורקין וא"כ ה"נ שייך טעמא דאין שליח לד"ע משום הכי פריך ואידך וכו' והיינו דמייתי שמאי הזקן ראיה מקרא דואותו הרגת מיהו הוקשה לו מ"ש הרד"ק שם ע"פ דואותו הרגת וז"ל ואע"ג דקי"ל בכל התורה כולה אין שליח לד"ע והשליח חייב והמשל' פטור שאני הכא שהיה מלך ואין עוברין על מצותו של מלך ואעפ"י שאין ראוי לאדם לשמוע דבר המלך בזה דכתיב רק עכ"ז כיון שאין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין לפיכך העונש על המלך עכ"ל ואתמהא א"כ מאי ראייה מייתי שמאי הזקן מקרא דאותו הרגת ומאי פריך ואידך וכו' שאני התם דהיה מלך וכמ"ש הוא ז"ל וצ"ע עכ"ל ולע"ד נראה דהא נמי ל"ק דרד"ק פשטיה דקרא קא מפרש דקאמר ואותו הרגת דחשיב ליה כאלו הוא הרגו ולא קאמר אותו שלחת להורגו לזה תפס עיקר מאי דתירצו בגמרא ואבע"א שאני התם דגלי קרא ואותו הרגת בחרב בני עמון ומפרש הוא ז"ל דה"ק מאי דשנו ברייתא דהאומר צא והרוג את הנפש שולחיו פטור שמאי הזקן אומר שולחיו חייב שנאמר ואותו הרגת הכוונה לומר דברייתא מיירי באומר לשלוחו הכבוש תחתיו דבודאי עושה שליחותו דומיא דיואב עם דוד וזהו טעמו של שמאי הזקן דאמר שולחיו חייב דכה"ג לא אמרינן אין שליח לד"ע כמ"ש רד"ק וע"ז פריך ואידך כלומר כיון דכבוש תחתיו ויודע בודאי שעושה שליחותו למה אמרו חכמים שולחיו פטור הא שפיר מייתי קרא שמאי הזקן מקרא דואותו הרגת לזה תריץ יתיב דחכמים ס"ל דמהאי קרא ליכא ראיה אפילו לכבוש תחתיו דקרא ה"ק מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליה כו' ורד"ק ז"ל תפס עיקר סברת שמאי הזקן דפשטיה דקרא משמע טפי כוותיה וראיתי בספר קהלת יעקב למהר"י אלגאזי בתוס' דרבנן אות א' סי' ה' שכתב וז"ל דעפ"י סברת התוספות ניחא ליה ההיא דנדרים דל"ו דפריך ממתני' דהכהני' שפגלו במקדש שוגגין פטורים מזידים חייבים אא"ב שלוחי דרחמנ' נינהו מש"ה פיגולן פיגול אלא אי אמרת שילוחי דידן הוו לימא ליה לתקוני שדרתיך כו' ואיכא למידק דת"ל דאין של"ע ולאו שלוחיה דבעל הקרבן הוא וכמ"ש תוס' בפ"ק דמציעא דף י' ע"ב וכיון דקי"ל אין שליח לד"ע אף מעשיו בטלין אמנם לפי דברי התוספות ז"ל דבשוגגין יש שליח לד"ע א"ש דשליחותיה קא עביד אי שלוחי דידן נינהו מש"ה נקיט לה מטעמא לתקוני שדרתיך עכ"ל. ואני אומר אי קושית הרב קושיא אין תירוצו עולה יפה דע"כ לא כתבו התוספות ז"ל דבשוגגין יש שליח לד"ע אלא דוקא כשמשלחו יודע באותו מעשה ורוצה בו אבל הכא המשלח אינו רוצה שיפגל השליח קרבנו גם עיקר הקושיא אינה קושיא דהכא ליכא למימר אין שליח לד"ע כיון שהוא דבר של איסור וקי"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כמ"ש הר"ן ז"ל והכי איתא בחולין ד"מ. ולענין מי שנשבע שלא לקדש את לאה ואח"כ עשה שליח לקדשה לו וקדשה אם היא מקודשת או לא מי נימא כיון דקי"ל אין שליח לד"ע אם אין שליחות אין קדושין חלין ראיתי להרב מחנה אפרים בה' שלוחין סי"ט שכתב דהאי מילתא תליא בפלוג' דרבוות' דבפ"ק דמציעא די"א איכא תרי לישני דלחד לישנא כל היכא דשליח לאו בר חיובא כלומר שאם עשה מעשה זה לעצמו כגון שקדשה לנפשיה ולא עבר על לאו כגון כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה שאם קדשה השליח לנפשיה לא עשה שום איסור כה"ג יש שליח לד"ע ולפ"ז מקודשת למשלח וללישנא בתרא בכה"ג נמי אין שליח לד"ע כיון דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לבד בחצר דבע"כ קא מותיב והשתא בנדון דידן נמי דשליח לאו בר חיובא הוא אם קידשה לעצמו ללישנא קמא יש שליחות וללישנא בתרא אין שליחות וראיתי להרא"ש בשם הרמ"ה שפסק כלישנא בתרא וכ"כ הנמק"י אמנם קשיא לי עפ"ז מההיא דתנן בפרק המדיר את אשתו עד שלשים יום יעמיד פרנס ופריך עלה בגמרא ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד יע"ש אלמא דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד"ע היפך מ"ש הרא"ש והנמק"י בשם הרמ"ה שפסק כלישנא בתרא עכ"ל. והנה מ"ש הרב דבנדון דידן שליח לאו בר חיובא הוא אם קידשה לעצמו ולכן ללישנא קמא יש שליחות ללישנא בתרא אין שליחות ליתא דאיכא למימר דע"כ לא קאמר רבינא דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד"ע אלא דוקא גבי כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה דישראל אינו מוזהר בזה האיסור של גרושה בשום צד אבל בנדון זה של הרב מחנה אפרים אפי' לרבינא מיקרי שליח בר חיובא כיון דהשליח נמי מוזהר באיסור שבועה כי האי גוונא אם נשבע הוא שלא לקדשה ואיסור שבועה רמיא עליה שלא לקדשה וכן מבואר מדברי התוס' ד"ה דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה שכתבו וז"ל וא"ת ואפי' אמר לכהן נמי וי"ל דכהן מקרי בר חיובא הואיל ומקדשה לעצמו חייב כו' גם הרמ"ל בפ"ה מה' מלוה ולוה הלכה י"ד דנ"ו ע"א כתב וז"ל ועוד דאפשר לומר דע"כ לא קאמר רבינא דכל היכא דהשליח לאו בר חיובא יש שליח לד"ע אלא דוקא גבי כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דישראל אינו מוזהר בזה האיסור של גרושה בשום צד אבל גבי איסור ריבית וכיוצא כיון דהשליח מוזהר בזה האיסור כשלוה לעצמו הגם שעכשיו הוא לא לוה כיון שאילו לוה היה מוזהר מיקרי בר חיובא ואין שליח לד"ע יע"ש איברא שמדברי הריטב"א בחידושיו שם במ"ש בההיא דכהן שא"ל לישראל צא וקדש לי אשה גרושה שאפי' בכהן שאמר לכהן אחר דינא הכי יראה דלא ס"ל חילוק זה שחילקנו ועיין בספר טל אורות בתשו' חא"ה סי"א די"ג ע"ג יע"ש גם מה שהוקשה לו להר"ב מחנה אפרים לשיטת הפוסקים כלישנא בתרא מההיא דפרק המדיר דפריך ופרנס לאו שליחותיה קא עביד דמשמע מינה דהלכתא כמ"ד דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד"ע ומהאי טעמא פריך הכי ואלו למ"ד אי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שליח לד"ע מאי קושיא ודאי דלאו שליחותיה קעביד כו' הא נמי ל"ק כפי מ"ש הרמ"ל שם וז"ל וטעם הדבר דשולח הרבית ע"י שליח כשלוה הלוה בעצמו ושלח הרבית ע"י שליח דאסור ולא אמרינן אין שליח לד"ע נראה טעם הדבר דכיון שהתורה אמרה שלא יהנה המלוה מן הלוה בשכר ההלואה וזה שולח לו הרבי' ע"י שליח פשיטא דאסו' משום דאף דאין שליח לד"ע הרי נהנה המלוה מן הלוה בשכר ההלואה ואפילו ששלח לו הרבית ע"י גוי דלאו בר שליחות הוא ואפי' ע"י קוף בעלמא אסור שהרי באו מנכסי הלוה למלוה בשכר ההלואה וע"כ לא אמרינן אין שליח לד"ע אלא היכא שהמשלח אינו עושה האיסור כגון כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דעיקר האיסו' הוא הדבור שאומר השליח הרי את מקודשת ובזה לא עשה המשלח שום איסור שהרי לא קדשה וכן איש שאמר לאשה אקפי לי קטן דבמעשה האיסור אין לו שום שייכות למשלח אבל הכא גבי רבית שהאיסור בעצמו עושה המשלח פשיטא שאסור אפי' שאינו שולח לו הרבית אלא שאומר לשליח ואני אתן לך כיון שמתחייב לפרוע לו ה"ז כאלו זה הריבית שנותן השליח הוא מנכסי המשלח וראיה לדין זה מדאמרי' בריש פרק המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס ומקשינן ופרנס לאו שליחותיה קעביד כו' ומאי מקש' אימא אין שלד"ע וליכא למימר שקושיא של הש"ס אינו אלא לרבינא דסבר דכל היכא דשליח לאו בר חיובא יש שלד"ע אבל לר"ס לא מוקמינן למתני' באומר כל הזן אינו מפסיד שהרי כל הפוסקים אוקמוה למתני' באומר כל הזן אינו מפסיד ואפי' הפוסקים כר"ס ועוד דמשנה ערוכה שנינו המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנווני כו' דמשמע דאומר לו שהוא יתן ויפרע לו אסור דלא שייך בזה אין שלד"ע כיון שכבר נהנה מנכסיו ואפי' ששולח לגוי דלאו בר שליחות הוא שיתן לו אסור שהרי נהנה מנכסיו עכ"ל הרב מש"ל ז"ל. מבואר יוצא מדברי הרב דההיא דהמדיר את אשתו דאסור לומר לשליח פרנס לה ואני אתן לך אפי' למ"ד דכל היכא דאי בעי לא עביד אין שלד"ע והכא ליכא שליחות אכתי אסור משום דאין דבר זה תלוי בשליחות דבלאו שליחות נמי סוף סוף אסור ליהנות לה מנכסי המדיר וכשאומר תן לה ואני אתן לך הרי היא נהנית מנכסי המדיר ודוק. עוד כתב הרב מ"א דלענין הלכה נראה לו דבנדון דידיה אי אפשר לומר אין שלד"ע כיון דאין האשה גופה אסורה למקדש ללא איסורא הוא דרבי' עליה שלא לקדשה מחמת שנשבע אבל הקידושין עצמן אינן עבירה וכיוצא לזה מחלק הירוש' בדין הקורע בשבת דיצא י"ח קריעה ואותיב ליה ממצה גזולה דהויא מצוה הבאה בעביר' ואינו יוצא בה ומשני כו' יע"ש ואף בזה יש לדון דבתשו' מוהר"ם קובץ גדול סי' תצ"ה והובא בס' מוצל מאש סי' ל"ה חולק ע"ז שכתב על מי שנדר ונשבע שלא לצחוק אם יכול ליתן לאחרים לצחוק בעבורו דשלוחו מקרי וכאלו צחק בעצמו אף דקי"ל אין שלד"ע קי"ל כמ"ד דאי אין השליח ב"ח יש שלד"ע ודלא כמ"ד אי בעי עביד כו' יע"ש ואי כמ"ש הרב הן לו יהי ה' כמ"ד יש שלד"ע אכתי באיסורו קאי כיון דאין הצחוק גופיה אסור אלא מפני שנדר או שנשבע אלא ודאי שדעתו דאין חילוק בזה עיין בס' קהלת יעקב ד"ג ע"ב יע"ש. ודע דאף שהרב מ"ל כתב כשיטת רש"י שכתב בת' דשרי לישראל למימר לישראל חבריה לך ולוה לי מעות מפ' ישראל וגם תביא לו הריבית היא סברא נכונה ואין נפתל ועקש וכל מה שהקשו על תשו' רש"י זו ליכא מינה תברא כיע"ש נר' דהיינו דוקא באומ' הלוה לשליח ישראל לוה בריבית מישראל חבריה ומהטעם שכתב הרב דחשבינן ליה כאלו השליח לוה לעצמו כיון שאינו שלוחו של לוה והוא לא לקח בריבית אלא בחושבו שההלואה היתה למשלחו לא לו אבל האמת הוא שהשליח לוה וחוזר ומלוה אותם למשלח והמשלח אינו נותן הריבית למי שהלוה לו אלא למי שהלוה לשלוחו דזה מותר גמור כדאמרינן שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' ואוזפיה לפ' זוזא. אמנם אם המלוה נתן לישראל חבריה להלוותם בריבית והשליח עשה שליחותו בזה מבואר מדברי הרב משנה למלך ז"ל לעיל ד"נ ע"ג דכל כי האי גוונא אסור ומוציאין מיד המשלח שכתב שם וז"ל ויש להסתפק לדברי הרשב"א ז"ל שכתב בתשו' על אפטרופא של אלמנה ויתום גדול שהלוה בריבית שאין היורש והאלמנה חייבים להחזיר לפי שהם לא התנו כו' בריבית ע"י שליח היכי לדיינו דייני אי דמי לאפטרופא של אלמנה או לא בעג"ת כתב דלהרשב"א כל ריבית ע"י אחר אינה יוצאה בדיינין ואין דבריו נראין לי משום דדוקא כשבעל הממון אינו אומר שילוה האפטרופא בריבית אלא שהאפטרופא מדעתיה מלוה בריבית בזה הוא דקאמר הרשב"א דאינו חייב להחזיר כו' דדמי לגוזל ומניח בפניהם דפטורים מלשלם אבל באומר שילוה מעותיו בריבי' והשליח עשה שליחותו אפשר דלגבי גזל כל כה"ג מוציאין ממנו ואפילו אם תמצא לומר דגבי גזל אפי' אמר לו לגזול והלך וגזל ונתן למשלח ואכל שאינו חייב לשלם מ"מ גבי רבית שא"ל שילוה מעותיו בריבית ובממוניה עשה השליח איסורא הו"ל כאלו המשלח הלוה ופשיטא שחייב להחזיר וסיים הרב ולענין הל' ריבית על ידי שליח אליבא דכ"ע חייב המשלח להחזיר ואפילו שלא אכלו יע"ש וטעמו מבואר דהכא לא שייך למימר דהוי ריבית הבא ע"י שליח ומותר כדינו של רש"י ז"ל דהכא השליח עצמו הוא המלוה והוא הלוקח הריבית ואע"פ שאינו לוקחו לעצמו אלא למשלח הו"ל כמלוה לחבירו מעות ע"מ שיתן הריבית לפ' אחר דאסור גמור הוא כמבואר בש"ע י"ד סי' ק"ס ס"ד דהוי רבית קצוצ' ומשו"ה כתב הרב דיוצאה בדיינין אך במה שנסתפק הרב גבי גזל אם אמר לגזול והלך וגזל ונתן למשלח אם מוציאין מיד המשלח או לאו ק' טובא דאמאי לא מפשט פשיטא ליה דפטור כיון דקי"ל דאין שלד"ע כל היכא דשליח בר חייובא לרבינא ואי בעי עביד ואבעל"ע לר"ס דמטעם זה אמרו בגמרא שם בפ"ק דמציעא ד"י ע"ב אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו גנבו ה"נ דמחייב שולחן כו' הרי מבואר בהדיא דגבי גזל נמי פטור להחזיר המשלח וכעת צ"י. ודע שהרב מהר"י אלגאזי בס' קהלת יעקב בתוספת דרבנן אות אלף סי"ה כתב וז"ל כתב הסמ"ע בח"המ סי' קצ"ב ס"ק יו"ד דהא דאמרינן אין שליח לד"ע והמשלח פטור מלשלם היינו כשיש לשליח לשלם אבל אם אין לשליח לשלם אז המשלח חייב. וראיתי להרב תוספת יום טוב בשלהי פרק המפקיד שהשיג עליו מהא דאמרינן פ"ק דמציעא ד"י ע"ב האומר לאשה ולעבד צאו גנובו לי אע"ג דהשתא לית להו לשלומי כיון דבני חיובא נינהו לכשיהיה להם לא נתחייב שולחן דשמעינן בהדייא אע"ג דאין לשליח לשלם לא מחייב המשלח עכ"ל והוא לא ראה שאף הב"ח בסי' רצ"ב ס"ו והרב ש"ך שם סק"ד הקשו כן להסמ"ע והרב ש"ך שם יישב דברי הסמ"ע הללו משם אביו ותמצית דבריו דהסמ"ע לא כת' דכשאין לשליח לשלם המשלח חייב אלא דוקא גבי שליחות יד דגלי רחמנא ביה דיש שליח לד"ע והמשלח חייב אבל לשאר איסורין שבתורה דקי"ל אין שליח לד"ע בכהנהו ודאי המשלח פטור אף אם אין לשליח לשלם וטעמו דכיון דבשליחות יד חידוש הוא שחידשה תורה דיש שליח לד"ע והמשלח חייב משא"כ בכל התורה כולה אית לן למימר גבי שליחות יד תפסת מועט תפסת דדוקא היכא דאין לשליח לשלם הוא דאמר רחמנא דיש שליח לד"ע לחייב למשלח אבל כשיש לו לשליח לשלם וידע באיסור והוא בר חיובא לית לן למימר דאפי' הכי המשלח חייב אלא ככה"ג הוי דין שליחות יד כשאר איסו' דאין שלד"ע והמשלח פטור את"ד יעש"ב ולפי דבריו הכי נמי גבי טביחה ומכירה דקי"ל דיש שלד"ע כמו שפסק רבינו בפ"ג מה' גניבה ד"י ועיין להטור והש"ע בח"מ סי' ש"ן ובסמ"ע וש"כ שם אם הטובח יש לו לשלם וידע באיסור והוא בר חיובא השליח חייב ולא המשלח כיון דחי' הוא שחידשה תורה גבי טביחה דיש שלד"ע משא"כ בכל התורה וצריך להתיישב בזה ודוק. ודע דבסוף פ' חלק דקי"א ע"ב ע"מ ששנינו במתני' דאנשי עיר הנידחת אינן נהרגין עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר אמרו בגמ' ת"ר יצאו אנשים בני בליעל כו' יצאו הן ולא שלוחן כו' יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת כו' ופרש"י הן ולא שלוחן שאם הודחו ע"י שליח הרי הם כיחידים שהם בסקילה וממונם פלט עכ"ל ומשמע לכאורה דשלוחן דקאמר בברייתא היינו מאנשי עיר הנידחת עצמה שהמדיחין לא דברו הם עצמן אלא שלחו לדבר בשמם והודחו דאי שלוחן הם מעיר אחרת הרי נתמעטו ממילת יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת ולמה לן למעוטינהו משום הם ולא שלוחן אלא ודאי דשלוחים אלו הם מעיר הנידחת עצמה ואפ"ה ממעטינן להו הואיל ולא הדיחו מפי עצמן אלא מפי אחרים. וראיתי להרב פרי חדש בביאורו לה' ע"ז פ"ד ד"ב הביא הך ברייתא דדריש יצאו הן ולא שלוחן ומ"ש רש"י על זה וכתב וז"ל ואע"ג דקי"ל אין שלד"ע והו"ל כאלו הדיחו הם מעצמם מ"מ גזרת הכתוב הכא שאינה נעשית עיר הנידחת ע"י שליח ותימה על הר"מ שהשמיט זה ואולי סבור הרב דהך ברייתא אתייא כס' שמאי הזקן דהאומר לחבירו צא והרוג את הנפש דשולחן חייב משום דיש שלד"ע וכדאיתא בפ' האיש מקדש אבל לדידן דקי"ל דאין שלד"ע הו"ל כאלו הדיחו הם מעצמם ואינו מחוור עכ"ל. והנה במה שכתב דהכא גזרת הכתוב דאינה נעשית עיר הנידחת ע"י שליח תמה עליו בס' שער המלך שם דא"כ אשכחן ג' כתובים הבאים כאח' מעילה וטביחה ועיר הנידחת דגלי קרא בהו דיש שלד"ע ולכ"ע אין מלמדין ואמאי לא אשכח תלמודא בפ' האיש מקדש כי אם ב' כתובים והוצרך לומר דלמ"ד ב' כתובים הבאים כא' מלמדים גלי רחמנא בשחוטי חוץ הוא ולא שלוחו לימא דהא איכא ג' כתובים בההיא דעיר הנידחת דיש שלד"ע מדאינו נעשה עיר הנידחת ע"י שליח יע"ש ולע"ד לא ק' דהרב פ"ח לא קאמר דגזרת הכתוב הוא שיהא נחשב שליח עיר הנידחת שליח של המשלחו אלא גזרת הכתוב הוא שלא ידיחו אותה בשם אחרים אע"פ שאינן נחשבים כשולחן ס"ס הרי הדיחו אותה בשם אחרים וזהו שלא כתב הרב פ"ח דגזרת הכתוב הוא שיהיה שליח עיר הנידחת שלד"ע אלא שלא יהיה ע"י שליח כלומר שלא יהיה הדחתן בשם שליחות פ' אמר שתעבוד ע"ז ואם האמת כן אין זה ענין לההיא דמעי' וטביחה דגלי קרא דיש שליח לד"ע דהכא בין אם נאמר דיש שלד"ע והמשלח חייב בין אם נאמר דאין שלד"ע והשליח חייב כל שהמדיחין מדיחין אותם בשם אחרי' ולא בשם עצמן אינה נעשית עיר הנידחת ועל מ"ש עוד הרפ"ח ליישב דברי רבינו שהשמיט דין זה דהן ולא שלוחן דסובר רבינו דהך ברייתא אתיא כס' שמאי הזקן דס"ל דיש של"ע תמה עליו הרב הנז"ל דא"כ קשה טפי דכיון דישלד"ע אמאי אינה נעשית עיר הנידחת נימא שלוחו של אדם כמותו והו"ל כאלו הדיחו המשלחים בעצמן אלא עכ"ל דגזרת הכתוב הוא הכא דאינה נעשית ע"י שליח וכיון שכן מהאי טעמא נמי לוקמא להך ברייתא אליבא דהלכתא ואין שלד"ע אלא דגזירת הכתוב הוא הכא דאינה נעשית עיר הנידחת ע"י שליח עכ"ל. והא נמי ל"ק דהרב פ"ח ליישב דעת רבינו שהשמיט דין זה דהן ולא שלוחן ששנינו בהך ברייתא הוצרך לומר דס"ל דהך ברייתא אזלא דלא כהלכתא ולהכי עכ"ל דגזרת הכתוב הוא גבי עיר הנידחת לומר דאין שלד"ע ולהכי השמיטה כיון דאזלא דלא כהלכתא אמנם אי מפרשי' לה דאזלא כהלכתא דבעלמא קי"ל אין שלד"ע והכא גבי עיר הנידחת גלי קרא דיש שליח לד"ע הול"ל בפרק האיש מקדש דאיכא ג' כתובים לומ' דיש שליח לד"ע ומדלא קאמר הכי ש"מ דתלמודא מפרש הך ברייתא דאזלא כשמאי הזקן ודלא כהלכתא ולהכי השמיטו רבינו עוד הביא מו"הר שם שמצא בשיטה מקובצת מכ"י על מסכת סנהדרין בשם נכדו של הר"י משנץ ז"ל וז"ל יצאו הן ולא שלוחן י"ל שליח מעיר אחרת ואשמועינן דלא תימא שלוחו של אדם כמותו וחשיבי כאנשי אותה העיר וכתב עליו מו"הר וז"ל וקשה לי טובא דכיון דבכל התורה קי"ל דאין שליח לד"ע משום דב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין וא"נ מקרא דהוא בשחוטי חוץ א"כ אמאי אצטריך קרא לבני עיר הנידחת יצאו הן ולא שלוחן לאשמועינן דל"ת שלוחו של אדם כמותו וחשיבי כאנשי אותה העיר הא כיון דאין שלד"ע ודאי דחשיבי מדיחי מעיר אחרת ויש ליישב בדוחק כו' יע"ש. ולע"ד אין ספק דלפי פי' זה שפירש הר"ש משנאץ מה שאמרו בברייתא יצאו הן ולא שלוחן לאו ממשמעות מילת יצאו דרשו הן ולא שלוחן דשפיר איכא לפרשו יצאו הן או שלוחיהן כיון דשלוחו של אדם כמותו אלא דתנא דברייתא קאמר דהאי יצאו היינו דוקא הן עצמן ולא שלוחן מעיר אחרת מאחר דקי"ל בכל התורה אין שלד"ע והו"ל שלוחין אלו כאלו מעצמן באו מעיר אחרת להדיחן ולא שלחו מעיר הזאת להדיחן וכיון דבעי' שיהיו מדיחיה מקרבה וידיחו את בני עירם הרי אין כאן ספק מדיחין מעירם באופן שדרשה זו דיצאו הן ולא שלוחן לאו מיתורא דמילת יצאו או ממשמעות מילת יצאו דרשו כן אלא מדקי"ל בכל התורה כולה אין שלד"ע דרשו כן וכן ראיתי להרמ"ה בשיטתו הנדפסת מחדש בהדייא שכתב וז"ל הן ולא שלוחן שאם עשו שליח שלא מאותה העיר לדבר באזני אנשי העיר להדיחן אינה נעשית עיר הנידחת דאין שלד"ע ובעינן מדיחיה מאותה העיר וכן שלחו אשה או קטן מתוך העיר לדבר באזני אנשי העיר להדיחן אין כאן מדיחים דאנשים בעינן וליכא יע"ש. וראיתי להרב שער המלך שם בפ"ז מה' מעי' דנ"ד ע"ג שעמד ע"ד התוס' דפ"ק דמציעא ד"ה כהן דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה כו' ובמ"ש על דבריהם הרב מוצל מאש סי' ל"ה דאפשר דס"ל להתוספו' דלרבא דאמר קידש אינו לוקה אפי' איסורא דרבנן ליכא וכתב עליו ומאד אני תמיה עליו איך אשתמיט מיניה סוג' דפ' משוח מלחמ' דמ"ד דתנו רבנן אשר ארש אשה ולא לקחה פרט אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואמרי' עלה לימא דלא כר"י הגלילי דאין כר"י הגלילי הא אמר הירא מעבי' שבידו ומשני אפי' תימ' ר"י הגלילי כדרבא דאמ' רבא קידש אינו לוקה עד שיבעול יע"ש הנה מבואר יוצא מסוג' זו דהא דאמר רבא אינו לוקה לאו דוקא אלא אפי' איסורא דרבנן ליכא וכמו כן עמד מתמיה על דברי התוס' דפ"ק דיבמות ד"י ע"א ד"ה לר"י כו' דמבואר מדבריהם דס"ל דאיסורא דרבנן איכא היפך סוגיי' דפ' משוח מלחמה והניחה בצ"ע יע"ש ולכאורה היא תמיהא גדולה. ואולם לע"ד יש ליישב דמ"ש בפרק משוח מלחמה כרבא דאמר רבא קידש אינו לוקה אין הכוונה לומר דכיון דאינו לוקה אפי' איסורא דרבנן ליכא אלא הכונ' לומ' דכיון דאינו לוקה אין כאן על מי שקידש איסורא דרבנן דאיתיה בתקנתא ע"י שיגרשנה בגט וכשגיר' פקע איסורא דרבנן מיניה ולהכי אינו חוזר מעורכי מלחמה על איסור דרבנן כיון דבידו לתקן ולשלוח גט לאלמנה או לגרושה שקידש דכעין זה כתב רש"י בפ' משוח מלחמה דמ"ד ע"ב על מ"ש בגמ' מאי איכא בין ר"י לר"י הגלילי איכא בינייהו עבירה דרבנן כמאן אזלא הא דתנייא סח בין תפי' לתפי' עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי מלחמ' כמאן כר"י הגלילי ופי' רש"י עבירה היא בידו אם לא חזר ובירך דהכי אמרינן במנחות סח מברך שתיים לא סח מברך אחת עכ"ל הרי אע"ג דכשסח עבירה דרבנן בידו וחוזר עליה מעורכי מלחמה לר"י הגלילי כשחזר ובירך תיקן העבירה ואינו חוזר הכא נמי אם קידש ולא בעל אע"ג דעבירה דרבנן בידו אם גירשה או אסרה עליו בקונם שלא לבא עליה נתקן האיסור והיינו דקאמר כדרבא דאמר קידש אינו לוקה דאם היה לוקה לא היה נתקן האיסור בגירושין כיון שחייב מלקות על לאו שעבר מה שאין כן לרבא כיון דליכא אלא איסורא דרבנן גזירה שמא יבא עליה ואיתיה בתקנתא אין כאן עבירה לחזור מעורכי המלחמה כנלע"ד. עוד ראיתי להרב הנז' שם דנ"א ע"א שכתב וז"ל עוד הקשה מוהר"י אלפאנדרי דלפי תי' הראשון של תוס' משמע דלעולם חלין הקידושין דאי אין שליחות לא לקי כהן והוא תימא דאי אין שליחות איך חלין הקידו' וכי ראובן שקידש אשה לשמעון בלי שעשה אותו שליח יש ממש באותן קידושין כו' ומלבד מ"ש ע"ז הרב שער המלך אפשר עוד לומר דהתוספות ז"ל ס"ל כסברת מוהריק"ו שורש ל' שמצא כתוב לאחד מהרבנים הראשונים שהכניסו ספק בלבנו בבן י"ב שנה שקידש לו אביו אשה שצריכה גט שמצינו שזכין לאדם שלא בפניו ועוד מאחר שלא מיחה עד י"ג שנה וחצי מאן לימא לן דלא ארצוי' ארציה קמיה ושתק וקיבל ואח"ך חזר בו עכ"ל ומוהראנ"ח ח"א סי' ע"ז כתב שמצא כן בספר אחד ומוהר"י מינץ הסכים עמו ועיין למוהר"י אלפאנדרי בס' מגיד מראשית סי' ג' כתב דלדעת זו לאו דוקא קטן אלא ה"ה גדול שקידש לו אחר אשה בלי ידיעתו דזיל בתר טעמא יע"ש. ואולם מרן ב"י בא"ה סי' מ"ג כתב ע"ש מהריק"ו שורש ל' דקטן בן י"א שנה שקידש לו אביו אשה שצריכה גט לדעת קצת הפוסקים ודבריהם תמוהים הם עכ"ל ובתשו' בדיני קדושין סי' ז' למוהר"י ן' ציאח ושם תשו' אחרת למרן שתמה על דברי מוהרי"קו הללו מסוגייא דפרק האיש מקדש דמ"ה ע"א בעובדא דהנהו בי תרי דהוו יתבי תותי ציפי כו' ומדברי כל הפוס' שם ועיין למרן החבי"ב ח"אה סי' מ"ג הגב"י אות י"א ציין כמה פוסקי' שעמדו על דברי מוהרי"קו הללו יע"ש וכולם לא ראו דברי ר"י בר יאודה הללו שהזכיר מוהרי"קו בשורש ל' על מקומם כי אם הדברים שהביא מוהרי"קו לבד ומפני כך עמדו מתמיהין הרבה על דבריו וגם יחסו בדעתו דס"ל דמי שקידש אשה לחבירו בלא דעת חבירו ושליחותו ושמע ושתק שהיא מקודשת גמורה יע"ש. אמנם עתה נדפס ספר הפרדס לרש"י וכתוב שם בדכ"א ע"ד ששאל ר' נתן בר מכיר לר"י בר יאודה על קטן בן עשר או בן י"א שנה שקידש לו אביו אשה אם ימאן הקטן בקידושי אביו אם צריך גט או לאו והשיב לו אף כי הגאון התיר אע"פ כן בעניותינו צריכא גט כי מצינו בכל התורה כולה שזכין לאדם שלא בפניו וזה גלוי שזכות הוא לאדם שמקדש לו אשה הוגנת כו' ובכל ענין אין לומר שאין לו זכות שאם לא תיושר בעיניו הרשות בידו לגרשה ולישא אחרת ואם ישרה בעיניו יקיימנה. ועוד בכ"מ החמירו חכמים בספק אשת איש שבכ"מ ששנינו חולצת ולא מתייבמת היינו משום ספק אשת איש ולחומרא אע"ג דפסלינן לה מכהן ועוד בדבר זה שלא מיחה בקידושין עד י"ג שנה וחצי מאן לימא לן דלאו ארצויי ארצי קמיה אחר שגדל ושתק וסבר וקביל ולאחר מכאן חזר בו ואין חזרתו חזרה גמורה וצריכה הימנו גט ועוד שלא יהיו בנות ישראל הפקר ובכל ענין אין לפקפק באיסור א"א ואם נפשך לומר נתרצה האב אמרינן נתרצה הבן לא אמרינן יש להשיב דהא לא משתעי אלא בגדול שקידש לו אביו אשה שלא מדעתו ורגלים לדבר דבגדול משתעי מדפריך ואמר דילמא שוויה שליח ואי בקטן הא אין שליחות לקטן ועוד ראיה לדבר דתפסי קידושי האב לבנו הקטן דזה אחד מן הדברים שחייב האב למולו ולפדו' וללמדו תור' וללמדו אומנו' ולהשיאו אשה והנך בקטן שהוא בן ט' שראוי לביאה ועוד ראיה אחרת דבקטן מיירי מדאמרי' חייב אדם ליטפל בבנו עד י"ג שנה מכאן ואילך אומר ברוך שפטרני מעונשו של זה כדפטר מכאן ואילך מכלל דעד השתא בחייוב עליו כך השיבו רבותינו ע"ה והברכה עלינו בזכותם אבל ר' שלמה בר שמשון פוטרה בלא גט מראיה שאמרו במס' קידושין וכן קטן שקידש אע"פ ששיגר סבלונו' כו' ואף הרב קלונימוס מרומי נ"ע פוטרה בלא גט ואין חששא באותן הקידושין ומראה ראיה בשאלתות דרב אחאי בס' הזהיר כו' ומצאתי ראיה בה"ג שקידושין של קטן לאו כלום הן דהכי מסקנא דמילתא קטן שקידש אין קדושיו קידושין ואין כתובתו כתובה ואם נשא אשה באותן קידושין והוליד בנים ועדיין לא הגיע לי"ג שנה ויום אחד אין קדושיו קידושין ואין כתובתו כתובה אבל בניו כשרים הם ונקראים על שמו ואם בא להוציא אין צריך ליתן גט וכשיגיע לי"ג שנה ויום אחד יחזור ויקדש ויכתוב כתובה אחרת ואין לשהות אשתו בלא כתובה וקידושין לאחר י"ג שנה מפני שכתובה ראשונה אין משתעבדים בה נכסים ואם בא עליה לאחר י"ג שנה ויום אחד אע"פ שלא קידש ולא כתב לה כתובה אחרת ומבקש לגרשה צריכה גט שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וקנאה בביאה ע"כ ומהכא מצינא למידק מדקאמר לכשיגיע לי"ג שנה ויום א' יחזור ויקדש מכלל דאותן קידושין הראשונים שקידש בעודו קטן ולא כלום הם שלא קנאה בביאה ואינה צריכה הימנו גט על אותן קידושין הראשונים כשלא קידשה לאחר י"ג שנה ולא בביאה עכ"ל ספר הפרדס לרש"י. מבואר יוצא מתשו' הלזו דדעת ר"י בר יאודה לחלק בין קידושי האב לבנו הקטן לקדושי האב לבנו הגדול דקידושי האב חשיב זכות לבנו הקטן אבל לא לבנו הגדו' דדייק ונסיב וגם לגבי קטן אמרי' שנתרצה כי היכי דאמרי' באב לא כן בגדול דשמא נתרצה האב אמרינן שמא נתרצה הבן לא אמרינן ובכן סרו תלונות הרבנים הנ"ל מעליו אלא שסברא זו דחאוה שלשת הרועים הר"ש בר שמשון ורבינו קלונימוס מרומי ובעל הלכות גדולות ז"ל.

1 ארץ חמדה פתח ↗

ויש בזה לתרץ קושית התוס' שם בב"ק, דהקשה לפי' דבשגג השליח חייב המשלח א"כ מאי פריך לעיל דע"א וכי זהו חוטא וזה מתחייב ודלמא מיירי ששגג השליח, ולדברינו ניחא שהרי אמרו שם כולה חברותא משמיה דר' יוחנן בטובח ע"י אחר, וכבר מוכח דר"י גופיה ל"ל לחלק בין שגג השליח להזיד מדדחק לאוקמי שעקרו חוליא בכ"א כן נ"ל, א"כ פריך שפיר על ר"י גופיה לשיטתו וכי זה חוטא וזה מתחייב, ובזה תירצתי גם קושית התוס' אשר הניחו בקושיא גבי טביחה ומכירה, מנ"ל לרצות במזיד דיש שליח לד"ע ודלמא קאי על שוגג דהיקש דטבחו ומכרו אינו מיותר ע"ש, ועל קושיא זו בנה הרש"ך יסודו ג"כ לסתור דעת המרדכי ודברי מהרש"ל שם ס"ס שמ"ח אבל לדברינו יתורץ, ונקדים לישב עוד פליאה אחת מה שראיתי להרש"א הנ"ל שם בחגיגה דאמר רבא מאי קושיא הא ילפינן חטא חטא מתרומה ופירש"י גבי תרומה עושה שליח דאמרינן אתם גם אתם לרבות את השליח ע"ש, וקשה הא זהו דלא כמסקנא ריש פ' האיש מקדש, דילפינן שליחות בתרומה מגירושין וקדשים במה הצד וגם אתם איצטריך מה אתם בני ברית כו' ולמה נקט רש"י בלשונו דגם אתם קאי על שליחות ע"ש, ובחדושי למס' קדושין כתבתי ישוב נכון ואמת לקושיא זו ע"ש, ולדרכנו הנ"ל יאמר כך אחר שנדקדק ג"כ למה לא פירש"י זאת במסכת קידושין דמ"ב ע"ב דשם עיקר מקומה דמשני במעילה שאני הכא דילפינן חטא חטא מתרומה ולא פירש"י שם דבתרומה יליף מגם אתם, לכן נראה דלכאורה יש עוד ראיה עצומה לדעת המרדכי הנ"ל לחלק בין שגג השליח להזיד, דבר"פ האיש מקדש פריך גם אתם בתרומה ל"ל שליחות תיתי מגרושין וקדשים, ומשני דגם בא להורות מה אתם בני ברית כו', והקשה הגאון מוהר"א ברודא ז"ל, מאי קושיא תיתי תרומה מגרושין וקדשים ודלמא אלו נאמר גם אתם ה"א להיפוך דילפינן תרומה ממעילה בגז"ש דחטא חטא מה מעילה אינו עושה שליח דאין שליח לד"ע כפי סברא החיצונה, ה"ה בתרומה, אמטו להכי כתב רחמנא גם אתם לרבות את השליח, ומעתה שפיר הדר יליף מתרומה בג"ש דחטא חטא דיש שליח לד"ע גם במעילה, ובחדושי בארתי לישב קושיא זו ע"ש, ולדברי המרדכי הנ"ל דמחלק בין שגג השליח אי לא מיושב קושיא זו היטב דפריך שפיר לא לכתוב בתרומה ותיתי מגירושין וקדשים, מאי אמרת דה"א דתיתי ממעילה דשם אשלד"ע, ז"א דהרי מצינו גם במעילה גופה שליחות כגון אם שגג השליח דלא שייך אין שליח לד"ע ועושה שליח דיליף לה מגירושין וקדשים רק בהזיד השליח הוא דאמרינן אין שליח לד"ע, מעתה גבי מעילה היכא דל"ש לומר דברי הרב כו' יש שליחות והיכא דשייך לומר דברי הרב הוא דאמרינן א"ש לדבר עבירה, מעתה גבי תרומה כיון דל"ש בה לומר דברי הרב ממילא מקשינן לה בגז"ש דחטא חטא ממעילה היינו בשגג השליח דהתם יש שליח מטעם דל"ש לומר דברי הרב ה"ה בתרומה תמיד יש שליחות כיון דל"ש לומר דברי הרב כלל, דבשלמא לדברי הנ"י דגם בשגג השליח אין שליח לד"ע, א"כ לא משכחת לה כלל שליחות במעילה שייך שפיר, דה"א דתיתי תרומה ממעילה כמו דגבי מעילה ליכא תמיד שליחות ה"ה בתרומה כמו דמקשינן במסקנא מעילה לתרומה אע"ג דבמעילה שייך לומר אין שליח לד"ע, וזה לא שייך בתרומה, מ"מ מקשינן כמו בתרומה תמיד עושה שליח ה"ה במעילה אף שהמה חלוקים בנושאם, וה"א די"ל מקיש תרומה למעילה כמו התם ליכא שליחות כלל ה"ה בתרומה, משא"כ לדעת המרדכי דגם במעילה אם שגג השליח חייב המשלח מה מקום להקיש תרומה למעילה בהזיד השליח דאינם שוים בטעמם דבמעילה שייך לומר א"ש לדבר עבירה משא"כ בתרומה טפי מקשינן לה למעילה היכא דשגג השליח וזה ברור, ואח"כ נדפס ס' משנת ר"ע וראיתי שגם הוא הרגיש כעין זה והרי דעת המרדכי מוכרחת, ובהיות כן מיושב לשון רש"י בחגיגה דהתם מריה דשמעתתא רבה ושמעינן ליה לרבא גופיה דשני ליה בב"ק דע"א להך פירכא וכי זה חוטא וזה מתחייב, אמר רבא א"ק וטבחו ומכרו, וקשה אמאי לא משני דמיירי ששגג השליח ודוחק לומר דאליבא דר"י הוא דמשני לה וליה לא ס"ל מכלל דרבא ס"ל כאוקימתא דר"ש דאין חלוק בין שגג השליח או לאו מש"ה כתב רש"י שפיר דשליחות בתרומה נפקא מגם אתם דמגירושין וקדשים ליכא למילף דטפי מסתבר ללמוד בגז"ש ממעילה כמו התם ליכא שליחות כלל דא"ש לד"ע גם בשגג השליח ה"ה בתרומה ואצטריך לרבא גם אתם לגופיה בתרומה על שליחות, ומה אתם בני ברית ממילא מוכח כמ"ש התוס' בגיטין דכ"ג ע"ב אליבא דר"ש ע"ש מש"ה פירש"י שפיר דבתרומה שליחות מוכח מגם אתם לרבא, משא"כ בקדושין דאמר להדיא דאין שליח לד"ע כדאמרינן דברי הרב כו', וע"כ קאי בשיטת רבינא דתלה בהשליח אם הוא בר חיובא, ויש חילוק בין שוגג למזיד, מש"ה לא כתב רש"י שם דנפקא שליחות בתרומה מגם אתם דיש ללמוד מגירושין וקדשים, מאי אמרת דיש ללמוד חטא חטא ממעילה, ז"א דגם במעילה מצינו שליחות כששאג כדאמרן, מעתה מתורץ קושית הנ"י מיואב, והיינו מדאמרינן ואב"א טעמא דשמאי הזקן דיש שליח לד"ע, מכלל דאי אין שליח לד"ע פטור דוד כיון דשמאי הזקן יליף לה מדכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון, וקשה הא יואב שוגג הוה, ולדברינו י"ל דהך שינויא קאי אליבא דר"ס דאינו מחלק בין שגג השליח או לאו, ובכל ענין אתי שפיר לד"ע, ושפיר הוכרח לומר דסובר שמאי הזקן יש שליח לד"ע דאל"כ היה פטור גם דוד, ובזה יש לכון מ"ש שם רבא אם תמצי לומר סבר שמאי ב"כ מלמדין כו', דרבא לשיטתו דאינו מחלק בין שגג השליח אם לאו, מש"ה קאמר כשתמצא לפרש טעמא דב"ש ע"כ משום דקסבר ב"כ מלמדין וי"ש לד"ע, ועיין שבת דף קי"ד, ובזה מיושב קושית תוס' מה דמקשין בב"ק דע"ט, מנ"ל להקיש טביחה למכירה דיש שליח לד"ע, דילמא לא קאי ההיקש אלא היכא דשגג השליח כיון דליכא יתורא ע"ש, ולדרכנו א"ש דהרי רבא הוא דמשני לה הך תירוצא דהיקש טביחה למכירה ולרבא גופיה באמת אין חלוק בין שגג להזיד כאמור, אבל מאחר דחזינן דסתם גמרא דקידושין דמ"א ע"ב מסיק דגם אתם אתי להורות מה אתם בני ברית ולא קאמר דאיצטריך גם אתם לשליחות, כי היכי דלא נקיש להיפוך תרומה למעילה מכלל דס"ל דבשוגג יש שליח לד"ע, וכן בדמ"ב ע"ב קאמר הגמ' להדיא דאמרינן דברי הרב כו', והיינו כאוקימתא דרבינא דתלה בחיובא דשליח וממילא יש חילוק בין שגג השליח להזיד, מש"ה סמיך המרדכי לפסוק הלכה כרב סמא ומשני סתמא דש"ס שזכרנו מוכח דהלכתא כרבינא כמו שזכרנו:

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

ממהדורא תניינא: אסור לקסום ולשאול כו'. הנה כאן גבי קסמים כתב דהקוסם עצמו לוקה והשואל מכים אותו מכות מרדות ולקמן בהל' י"ד גבי אוב מבואר דהשואל עובר בלאו ואם עשה מעשה לוקה, ובהל' ט"ו גבי מכשף לא כתב כלל דאסור לשאול ועיי' בדברי רש"י ותוספו' בסנהדרין דף ס"ה דפליגי איזו הלאו לשואל ואיזו לאו לנשאל דרש"י ס"ל דלאו דאל תפנו הוא לנשאל והתוס' ס"ל להיפך, ועי' עירובין דף י"ז ע"ב ורש"י כריתות דף ב' ע"א והנה באמת נ"מ כך דעי' בתוספ' סנהדרי' דף ס"ה ע"ב ד"ה מעלה כו' שהקשו התוספ' על רש"י מבעלת אוב דשאול אף דבאמת בסנהדרי' שם נראה דר"ל דשאול אמר שתעלה עליו ואם כן לפי זה הוו שניהם קוסמים ומשניהם נעשה המעשה של האוב ועי' במה דפליגי רש"י ותוספות פסחים דקי"ג ע"ב ושבת דקנ"ה ע"ב גבי כלדים מה ר"ל ורש"י פירש שם אוב ורשב"ם ותוספות הקשו עליו דהא זה לאו ועיין שבת דע"ה ע"א גבי לומד דבר מן המכשף דמותר ובהך דברכות דנ"ט ע"א גבי גוהא, אך באמת יש נ"מ אם אומר לו שישאל בהאוב או ששואל ממנו לאחר ששאל דאז מותר, גם יש לומר נ"מ דשואל מנכרי מותר רק מישראל אסור באוב אך באמת כך דכבר הארכתי במקו' אחר דדבר דהאיסור הוא הפועל אז רק העושה זה עובר ולוקה ודבר דהאיסור הוא המציאות אז כל שעשו דבר דעל ידו נעשה המציאות לוקה וכן סבירא ליה בהלכות אבל פ"ה דהמטמא את הכהן שוגג המטמא חייב חזינן דסבירא ליה דלא דהאיסור הוא הלבישה ולא הלובש רק מה שנלבש כלאים ולכך גם אחר חייב אם על ידו נלבש מה שאין כן בטומאת נזיר האיסור רק על נזיר שטימא עצמו ולא מה שהנזיר נטמא ולכך קיימא לן דהמטמא לנזיר אף שהנזיר שוגג, המטמא פטור וכמבואר בנזיר דמ"ד ובדברי רבינו בהלכות נזירות אך י"ל דזה רק בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אף דלוקה מה"ת וכמבואר בנזיר דף י"ז וכ"מ גבי בית הקברות ובדברי רבינו בהל' נזירות ובהל' ביאת מקדש פ"ב, אבל בהני שהנזיר מגלח ועי"ז נטמא השער ופקע מהם הקדושה, ונעשה רק כמו איסורי הנאה לדידן כמבואר בנזיר דף מ"ה ע"ב ותמורה דף ל"ד ובירוש' ערלה פ"ג, וכן כ' רבינו פ"ו מהל' נזירות הל' י"ד וע"ש במ"ש רבינו פ"ח ה"ה גבי אם הביא קרבנותיו כו' נקט שם לשון מטמא לערב משום דקודם לזה דהוי קודם התגלחת אסור לטמא והך דנזיר דמ"ז בהך דמרים התרמודית דמשמע דיכולה ליטמא מיד אף שלא גילחה יש לומר משום דאשה אינה מגלחת בעזרה לחד מ"ד כמבואר נזיר דף מ"ה, עכ"פ ע"י הטומאה מסתלק הקדושה מן השער, ואנן קיי"ל דשער נזיר לעולם קדוש כמבואר בקידושין דף נ"ז ע"ש דלא כשיטת הירושל' ורש"י ע"ז דף ע"ד דיליף זה מתחת הדוד, ועי' בספרי פ' נשא דאפי' אם גלחוהו לסטים השער קדוש, ועי' ברש"י פסחים דף ע"ט ע"א, ולכך י"ל דלוקים גבי מטמא נזיר ואף דהא במכות די"ד הוי שם מחלוקת במטמא קודש, או י"ל דשם קאי אכלי שרת שיש להם תקנה בטבילה, ועי' בהך דמנחות דף ק"א ועירובין דף ק"ד ע"ב ע"ש ברש"י גבי אבנט ובאמת הארכתי מהך דכלים פט"ו מ"ו גבי נבלי בני לוי דזה הוי באמת כמו סיפא דשם בשיטת רבינו גבי משקה דבי מטבחי' דזה הלכה דאינו מקבל טומאה והוי רק בגדר משמשי משמשיו, עי' בכלים פט"ז והוה רק מעשה עץ שימש, בחולין דקכ"ט דזה הוו חלק מן המקדש וקיי"ל דמעכב, תענית דף כ"ז ע"ש ולכך מבואר בפי"ו דכלים מ"ז דתיק של נבלים טהור אף דבכל הכלים תיק טמא כמבואר שם במ"ח וכ"מ, ועי' בתו"כ פ' שמיני ור"ל של נבלים של בית המקדש וכמ"ש, ועי' בפכ"ד דכלים משנה י"ד ג"כ כן, ובפי"ח מ"ג ומ"ד, ועי' פסחים דף י"ז ור' יוסי לשיטתי' שם דלא ס"ל להלכה אף דמצינו בכמה מקומות דכלי שרת יש עליהם טומאה פסחים ע"ט וחגיגה דכ"ו ומנחות דק"א הנ"ל, יש נ"מ בין היכא דזה לצורך דבר אחר כמו שלחן ללחה"פ וכלי שרת לקבלת דם וכיוצא משא"כ בכלי שיר דלוים דהם רק חלק מן המקדש. עכ"פ יש לומר דהיכא דמטמא קודש שעי"ז נפקע מקדושתו חל עליו גדר ונתצתם כו' לא תעשון כן כו' ע"ז דף י"ג, סנהדר' דף נ"ו וכ"מ, גם י"ל דגבי קדשים כיון דע"י הטומאה יש בהם מצות שריפה לא פקע הקדושה לגמרי, ועי' מעילה דף יו"ד ע"א דמבואר שם דהמצוה בכהנים שישרפו, ועי' תוספ' ב"ק דף ע"ו דלכך אין פודין קדשים שנטמאו דא"א להפקיע מהם מצות שריפה, ועי' פסחים דף כ"ד ודמ"ט ודפ"ה, וגם יש נ"מ בין אימרים שנטמאו לשאר בשר וגם נ"מ אם נטמאו לפני זריקה או לאחר זריקה היכא דנשרפין בבית הדשן כמבואר בהך דזבחים דק"ד ע"ש, ועי' בתוספת' סוף תמורה דהיכא דניטמאו בחוץ צריך לשורפן בחוץ ועי' בתו"כ פ' צו ופ' שמיני דממעט זה מקרא, ובשקלים פ"ח מחלוקת ב"ש וב"ה ובפסחים פ"א והטעם י"ל משום דאסור להכניסם בפנים עי' ירושל' שקלים שם ובהך דזבחים דצ"ד ע"ב ובדברי רבינו פ"ג מהל' מעשה"ק, ועי' ברש"י פסחים דף י"ד ע"ש גבי שמן קודש שנטמא ובזבחים דף צ"ב ע"א מבואר שם דשורפם בעזרה ע"ש ברש"י, אך רבינו בפי' המשנה שם וכן בהל' איסורי מזבח פ"ו ה"ה מבואר דשורפן ע"ג המזבח ועי' בהך במנחות דף ע"ד לר"א בר"ש גבי שירי מנחה של כהן וגבי נסכים הטעם מחמת לאו דלא תכבה ולכך צריך לעשות מערכה בפ"ע ואז הוי כמו אש מחתה דשם דצ"א ע"ב דנתקי' ע"ש, ובאמת למאי דפסקינן בפסחים דכ"ד דשרפתו בקדושה אם יכול לשורפן בלשכות כמו בהך דזבחים דף נ"ו גבי אכילת קדשים דבמקום אכילתן שם שרפתן, וא"כ גם נטמא בחוץ יכול להכניסן לשם, והך דתו"כ וכן הך דזבחים דף צ"ד ע"ב שם רק באימרים או בדם חטאת ומריקה ושטיפה דחטאת דשם הוי גזירת הכתוב, אבל בשאר קדשים גם בלשכה, וכן מבואר בתוספת', עכ"פ גבי שער נזיר דע"י הטומאה פקע הקדושה ונעשה איסורי הנאה י"ל דלוקה בגדר ונתצתם כו' ובזה אתי שפיר דברי התוספת' מכות פ"ג דמבואר שם דהמטמא נזיר שניהם חייבים המטמא חייב בגדר ונתצתם כו' והנזיר חייב משום הנזירות, ואף דא"כ איך מבואר בנזיר דף ס"ב ע"ב גבי עבד שנדר בנזיר דרבו כופהו לטומאה ויין ולתגלחת לא נקט משום דגבי תגלחת הלאו הוא על המגלח, וא"כ לפי זה גבי טומאה נמי לא, אך גבי עבד לא חל הקדושה על השער, והשער לא הוה של העבד דהשער שייך להאדון כמבואר גיטין דף לח ועי' בדברי רבינו בהל' שבועות פ"ה הל' ד' דאם נשבע על אחר שלא יכנס בביתו ועבר האחר ונכנס לוקה חזינן דהחיוב הוא לא מה שעבר מה שנשבע רק שעבר וביטל השבועה. ובאמת לפי הנראה בדברי רבינו בהל' שבועות פ"ה ה"ג מוכח שם דאף שבועה שהי' אז בזמן שנשבע בגדר שוא כגון שאין בידו לקיימה מ"מ אם נתקיים אח"כ לא עבר משום דס"ל דהדיבור ישנו, ואף שהדבר נתקיים ע"י אחר, וזהו כוונת המפרש בנזיר ד"ד ע"א ד"ה אלא כך דכמו דאמרינן בהך דנדרים דף י"ח גבי שבועה שלא אוכל ושבועה שלא אוכל דנשאל על הראשונה שני' חל עליו וע"ש בנדרים דף י"ח דיש שם שני לשונות בגמ' אם המציאות של שני השבועות יש, רק דליכא חיובא, או דגם המציאות אינו בהאדם רק הדיבור יש, ונ"מ למאי דס"ל לרבינו בהל' שבועות פ"ו הי"ז דאם נשאל על השלישית מהני השאלה שאף אם אח"כ ישאל על הראשונה פטור על שניהם, אף דקיי"ל דלא מהני שאלה אא"כ חל הנדר וא"כ על כרחך חל השבועה על האדם רק דליכא חיובא, ונ"מ ג"כ אם לא שאל לחכם רק הבעל או האב הפיר בה ואנן קיי"ל מיגז גייז אם חל השניה או לא זה יהי' תלי' ג"כ בהנך תרי לישני דנדרים הנ"ל, אם מחמת חיוב שפיר חל ואם מחמת רווחא לא חל כיון דרק מכאן ולהבא כמבואר בכ"מ, והוה כמו הך דכתובות דע"ד ע"ב גבי רופא ע"ש אך באמת י"ל דעיקר הפעולה דהפרה הוא משום שלא יהי' עינוי וכאן הא עי"ז חלה השני' ומה מהני וכמש"כ בנזיר דף כ"ח ע"א במה שכ' התוס' ד"ה ר"ע במ"ש שם או שמא יש כח כו' והוא אינו מובן דהרי זה בקום ועשה דהא זורק הדם אך ר"ל כך דכיון דזה וודאי שלא יהא מועיל ההפרה שלו שיהא אסור בכל איסורי הנזירות יכולים חכמים לתקן וא"כ נשאר העינוי נפש ומה מועיל הפרה לזה ונ"מ ג"כ דהיכא שנדרה מאיסור דרבנן וחל נדרה ועי' נדרים דף י"ב ע"א אם ע"ז מועיל הפרה כיון דאף לאחר הפרה אסורה בזה ועי' ברש"י שבת דף מ"ו ע"ב בד"ה ואמאי ור"ל ג"כ דשוב לא יועיל ההפרה והנה עי' בל' רבינו בהל' נזירות פ"ג ה"י דמשמע שם מלשונו דבאמת השניה אינה חלה כלל דכיון דליכא ראשונה שוב אין עליה שם שניה וכן יהי' כמו בטלה מקצתה בטלה כולה ע"ש בתוס' שבועות דף כ"ז ע"ב ובירוש' נזיר פ"ג שהקשו ג"כ זה, אך באמת אי נימא דליכא השניה כלל שוב א"א לשאול על הראשונה, ומה דמועיל שאלה על הראשונה משום דיש לה שניה לכך תלי' זה בזה, זהו כוונת רבינו בהל' נזירות שם, וכבר כתבתי בחלק ב' די"ל דכמו דמהני שאלה רק לאחר שיחול הנדר כן לא מהני ההיתר דנדר שבטל מקצתו בטל כולו, אך זה תלי' בהך מחלוקת דירוש' נזיר פ"א גבי ספק אם נזר שתי נזירות או נזירות א' אם אזלינן לחומרא או לא וא"כ למאן דאמר לחומרא חזינן דגם השניה ישנה והוה כמו שכבר חלתה אף דע"כ נפסקו הני מהני, ועי' בנזיר ד"ח ובהשגות פ"ב ה"ה ע"ש. ובאמת זה הגדר דפסקינן בגיטין דל"ו וכ"מ דנדר ע"ד רבים אין לו התרה הוא ג"כ מצד זה דהוה כמו שנדר שכל זמן שהרבים יסכימו יהי' חל עליו נדר חדש אם יהי' לו רווחא וכמו בהך דנדרים דף ע' ע"א ונזיר דכ"ב וע"ז לא מהני שאלה כיון דעדיין לא חל דצריך ההסכם, אך זה נ"מ היכא דנשבע שאוכל ואח"כ נשבע שלא יאכל דהוי שוא, אם נשאל על הראשונה אם שניה חלה עליו, וזה ר"ל המפרש בנזיר דמ"מ הדיבור קיים, ועי' בלשון הגמר' שבועות דף כ"ט ע"ב השתא משום שבועת ביטוי כו', מה זה הלשון השתא, אך ר"ל כך דהא אפשר שהשניה תהי' ג"כ שבועות ביטוי כגון שישאל על הראשונה ובמ"א אבאר, עכ"פ שבועה הוי מציאות שהדיבור ישנו ואם הדיבור נתקיים אף ע"י סיבה רחוקה לא הוה שוא וכבר כתבתי בזה בשיטת רבינו בהל' מלוה דגם הלוה אינו לוקה על לאו של רבית משום דהוי ניתק לעשה לקבל הריבית בחזרה אך דזה תלי' אם המלוה יחזור לו וכבר כתבתי בזה. וכן ס"ל בהל' נדרים פ"ה הל' א', אך שם כתב שאינו לוקה וזה תליא בירושלמי פי"ג דיבמות ובנדרים אם לוקים על האיסרות עי"ש, אבל אם הוא נתן לו לאכול לוקה המדיר כן סבירא לרבינו בסו' פ"י מהל' נדרים עי"ש וכן מבואר בירושלמי דנדרים סוף פרק קונם יין עי"ש ובספרי פרשת מטות פסקא קנ"ו דאם הפיר לה לאחר מעת לעת וע"י זה אכלה היא, עובר המפיר, חזינן דגרם הוי כעצם הפעולה ואף דקיי"ל דגרם בגדר הנאה של אחר אי אפשר לחייב כמבואר בקדושין דמ"ג אך דבר דגרם אסור כהמציאות עצמה עיין שבועות דמ"ז ע"ב דיש ריבוי בפני עצמו גבי עוקב אחר המנאף עי"ש וכך קיי"ל ביבמות דס"ב דעכו"ם שנתגייר והיו לו בנים בגיותו דפטור מפריה ורביה עי"ש בגמרא דנקט שם עכו"ם בני פריה ורביה ועי"ש ברש"י ותוספות אך באמת ר"ל כך דלא דהוא מצווה על פריה ורביה רק דמ"מ הא יש לו בנים ואף אם אחר כך לאחר שנתגייר אם יוליד עוד בנים לא יקיים מצוה כלל דהרי יש לו זהו כונת הגמרא שם ובגדר דמבואר בהך דב"מ דף כ"ו ע"ב מתנה בעלמא כו' ובכורות דף ג' ע"ב גבי הך דרב מרי וה"נ כן ויהי' נ"מ לרב הונא דס"ל שם דאף אם מתו הבנים קיים, מ"מ אם הי' עכו"ם ונולדו לו בנים ומתו ואח"כ נתגייר אז לכולי עלמא מחוייב לקיים פו"ר וזה הוי כמו בנולד מהול או אם עבר ומל את בנו תוך ח' דאף דלא קיים המצוה מ"מ אין מה למול ואך אם נמשכה ערלתו אז אף למאן דאמר ביבמות דע"ב דאין צריך לימול אבל כאן צריך, וזהו כונת התוספ' ביבמות דע"ב ד"ה מדבריהם דכתבו שם דהא דמבואר דמשוך ערלה בכרת היינו שלא מל כלל ומה ר"ל א"כ מה שייך בזה משוך, רק שנולד מהול אז אם נמשך אח"כ הוי ערל, ובמקום אחר אבאר זה. השמטה וכה"ג מבואר בחולין דף פ"ז וכ"מ גבי כיסוי הדם גבי כיסהו הרוח דכל זמן דאינו מגולה אין צריך לגלותו ולכסותו, ועי' בתוס' שבת דף כ"ה ע"ב ועיקר הגדר כבר כתבתי בזה אם קיום המצוה דכיסוי הדם בזה שהוא כוסהו או המצוה שלא יהי' מגולה, ועי' בחולין דף פ"ט ע"ב כל מה דמכתת וכבר כתבתי בזה דזה הנ"מ בין השוחט עצמו לאחר, וגם נ"מ אם בשביל הדם או בשביל הנישחט ונ"מ ג"כ גבי שחט עוף של אחר על מי הוא מצות כיסוי, ועי' חולין דף קל"ט גבי שחט ואח"כ הקדיש, ובתוספת' וברמב"ם פי"ד מהל' שחיטה נקט הקדיש את הדם כו' ועי' בגמ' דף פ"ז ע"א דמביא שם שני ברייתות חדא נקט מי ששפך הוא יכסנו ובאידך נקט מי ששחט הוא יכסנו ונ"מ כיון דמבואר בחולין דכ"ט ובסוטה דט"ז וזבחים דכ"ה דעיקר דם הוא מהוורידין, וא"כ הכיסוי תלי' בחתיכת הוורידין, ועי' שם בתוס' דף פ"ג ע"ב ד"ה ובמוקדשים, וכן נ"מ למה לא מוקי הגמר' בחולין דכ"ט מה דמקשה שם תנינא חדא זימנא דילמא מיירי בציפורי מצורע, ושם ג"כ העיקר הוא הדם ובשחיטה, ועי' בתו"כ פר' מצורע דיש מ"ד שם דהשחיט' דווקא בכהן, דעיקר הדבר הוא הדם שמן הוורידין, וכן באמת ר"ל הך דזבחים דף כ"ה ע"ב גבי קדשים דצריך שיהיו הוורידין כנגד הכלי ור"ל דצריך שיאחז הוורידין בידו וכמו מהך דסוטה הנ"ל ועי' תוס' ב"ק דף ע"ו ע"ב ד"ה כל העומד, וזבחים דף ק"י ואכמ"ל. עכ"פ אם עיקר הדב' הוא מה שהוא שחט את העוף או מחמת שהדם יצא על ידו, וע"ש ברש"י דף פ"ו גבי חש"ו ואחרים רואין אותן דאף דהשחיטה נתכשר ע"י אחרים, מ"מ אין עליהם שם שוחט, וכן נ"מ במאי דמבו' בתוספתא חולין שם דגם ביו"ט אף אם אחר ראה צריך לכסותו דלא כשיטת הירוש' ביצה שם, עכ"פ התוס' סב"ל דהיכא דלא עשו פעולה אם אח"כ נמשך חל עליו שם ערל, אך רבינו ז"ל ס"ל דאף דאינו ערל מ"מ כיון שעשה פעולה שעי"ז נתבטל המצוה לגמרי גרע, ע' שבת מ"א ונקרא הפרה והארכתי בזה בהך דעירוכין י"א דבטלה מצות שירה ור"ל שהיו מקריבין את קרבנות הציבור בלא נסכים והקריבו נסכים לאחר זמן שוב אין צריך לומר שירה עפ"י דין זה נקרא הפרה, דמבטלין המצוה, עי' נדרים דף צ' ורש"י מנחות דף נ"ג ע"ב ד"ה ובשר קודש וכבר כתבתי בזה, וכן הדין גבי יובל דלשיטת רבינו בהך דר"ה ד"ט דאם לא שלחו העבדים נתבטל היובל, ועל זה נענשו כמבואר בירוש' פ"ג דר"ה וזה ג"כ גדר הפרה. ובאמת רבינו ז"ל פסק בהל' אישות גבי גר ולא נפטר מפו"ר רק אם גם הבנים נתגיירו, ואף דלדינא לא הוו שלו כלל מ"מ המציאות נתקיים, ובאמת כוונת הגמרא ביבמות שם דפשט כך הצריכותא מפו"ר לנחלה, לא מצד החיוב רק מפני המציאות דכל זמן שהוא חי אין שייך לומר עליו גדר נחל' ולא נדחה ממנה הדין, וכה"ג סבירא להו להתוס' כתובות דנ"ג ע"ב בד"ה אלמנה לשיטת ר"ת דאף אם נתאלמנה מן הנישואין כל זמן שאביה חי ואח"כ מת אביה יש לה מזונות אף שיצתה מרשות האב מ"מ אז לא הוי החיוב כלל דעדיין הי' האב קיים, ונ"מ כה"ג גבי בוגרת דמוציאה ג"כ מרשות האב, אך תלי' אם הגדלות הוי דבר נמשך או נפסק, עי' תוס' מכות די"א ע"ב ועירוכין דכ"ט ע"ב. ע"כ השמטהעכ"פ החיוב הוא שיהיו לו בנים ולא שיוליד בנים ולכך כיון דיש לו נפטר ולא מהני כלל מה שיהיה לו עוד אבל גבי עבד אף אם היו לו בנים בהיותו נכרי ואח"כ נעשה עבד ואח"כ נשתחרר מ"מ צריך לקיים פו"ר דאף דגר שנתגייר כקטן שנולד ועבד שנשתחרר כקטן שנולד וכן שנעשה עבד כקטן שנולד עי' סנהדרי' דנ"ח ע"ב, אך נ"מ דגבי גר השינוי הוי על ידו בדעתו וברצונו ואף דהוי פנים חדשות עי' ע"ז דע"ה ותמורה דל"א ובשבת דקי"ב ע"ב מ"מ הצורה עדיין קיימת עליו וכ"כ דמ"ש רבינו גבי כ"ש שנשברו דאם התיכן הוה כחדשים מ"מ קדשים חזינן דהצורה נשארה עליהם ושמן עלי' וזה נקרא גדר שינוי הדרגי, אבל עבד הוא בא בגדר פתאומי דכל זמן שהוא עבד כמו שאינו. השמטה וראי' לזה דכבר כתבתי לדברי התו"כ פ' צו דמוכח משם דין הך שכתב רבינו בהל' כלי המקדש דכלי שרת שנשברו ונפסלו ולא מהני תיקון מ"מ אם התיכן ונעשה פנים חדשות כשירים דהקדושה נשארה כמקדם עי"ש, וגבי אפרוח הבא מביצת ע"ז פליגי בזה בירוש' ערלה ספ"א לחד מ"ד ס"ל דמותרת, ועי' רש"י ע"ז דמ"ו ע"ב גבי משתחוה לקמת חיטים דבע"ז אסור משום דכל מה שאתה מהוה ממנו, וכן גבי הקדש בהך מחלוקת במעילה די"ג אם יש מעילה בגידולין ועי' תמורה דל"א דסתם משנה כן ולגבי קדשי מזבח מחלק שם בין גידולין דחזו למזבח ור"ל כמ"ש הראב"ד ז"ל בתו"כ פ' ויקרא דאף דביצת תורים של קרבן אין בהם מעילה מ"מ אם נולד מהם אפרוח הוי הוא עצמו קרבן וגבי ביצת הקדש שנעשה אפרוח הוה זה ג"כ פלוגתא בירוש' בערלה שם וצריכה פדיון רק בגדר הביצה, ועי' בדברי רבינו בהל' מעילה פ"ה הי"א ובירוש' תרומות פ"ט דמחלק בין דבר שזרעו כלה לדבר שאין זרעו כלה, ובהך מחלוקת דע"ז דמ"ח ע"ב וערלה פ"ב נטע אגוז של ערלה ונעשה אילן דת"ק ס"ל דאף אי נימא דזוז"ג אסור מ"מ זה מותר והטעם דכל היכא דהוה שינוי פתאומי ונעשה דבר חדש ממש וכן המציאות, וראי' דהרי יש מ"ד בירוש' ברכו' פ"ו דהקור של דקל מברכין עליו בפה"ע עי' ברכות דל"ו ועירובין ד' כ"ט, ומבואר בירוש' שביעית פ"ג דיש בו קדושת שביעית ואיך הדין לגבי ערלה, דכל הדקלים כן, וע"כ דהמציאות כן והוה ברי' חדשה ממש וי"ל כמ"ש התוס' פסחים דמ"ד ד"ה הוא הדין, ועי' בנזיר ד"נ גבי כזית נצל בבא מן המת, ועי' שם בירוש' דהוה מחלוקת אם זה טומאה חדשה או מחמת שבא מבשר המת, ועי' בכורות דנ"ה גבי כבד שנימוח דמטמא ברביעית ואמאי לא הוה כמו נצל ור"ל דלא נימא דדי בכזית רק ברביעית כמו דם עיין בשבת דף ע"ז ע"א וחולין דף פ"ז ע"ב עיין שם וגם נ"מ בין אם המחה בידים או שנמחה מאליו כמ"ש התוס' נזיר ד"נ גבי נבלת עוף טהור ובחולין דק"כ גבי דם שהקפה וע"ש בתוס' דק"כ גבי רוטב של בשר נבילה דאין מטמא, ולמ"ש רבינו ז"ל בהל' ק"פ דהרוטב הנוטף מבשר הפסח אסור לאוכלו כיון שפירש ממנו ה"ז אסור ובגדר יצא חוץ למחיצתו דחולין דס"ח וכ"מ, ועי' ברא"ש דנדרים דנ"ה ע"ב גבי נודר מן הדגן ע"ש ועי' חולין דס"ט ונדה ד"ט מי יתן טהור מטמא, אך שם המציאות הוא כן וכ"כ בזה, עכ"פ כל דבר הבא בגדר שינוי פתאומי אין לה שם האב שלו, ועי' בדברי רבינו בס' המורה ח"ב בהקדמה גבי כל משתנה מתחלק. ועיין מה דס"ל לרבינו בהלכ' תרומות פ"ו הי"ד דכתב שם הא למדת שהיא אוכלת בשביל זרעה כו' ואפי' אינו ישראל ומה זה, מה ר"ל, והנה שם בהלכה ט"ז מביא הך משנה דיבמות דף ס"ט ע"ב גבי שפחה דאם יש לו זרע ממנה אינו כלום בין למאכיל בין לפוסל, אך אם בא על הנכרית אינו מבואר זה במשנה אבל בתו"כ פ' אמור מבואר דגם זרע הבא מן הנכרית אינו מאכיל ואינו פוסל, וכמו גבי יבום כמבואר ביבמות דף כ"ב ועי' בכורות דף מ"ו מבואר ג"כ כן, ועי' בשיטת רש"י יבמות ט"ז ע"ב מבו' שם דלמ"ד נכרי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ממזר, ה"ה להיפך, ועי' בירוש' יבמות ספ"ז דמוקי דמיירי בעבד פסול ונכרי פסול ומה זה, אך ר"ל לפי מה שכתב רש"י בסנהדרין דף נ"א דלמ"ד כותים גרי אריות הן מ"מ אם קידש אשה הווה אשת איש וגם חייבים משום לא תתחתן דיש בו שני הגדרים בגדר וודאי וכבר כתבתי בזה בדברי התו"י יומא דף נ"ו דיש עליהם גדר בני ברית, וכן הוא בר"ן רפ"ד דקידושין ומהך דיבמות דף ס"ח ע"א וע"ב וכן גבי גר שמל וטבל ולא קיבל המצוות י"ל דעדיין לא הוי גר גמור עי' בדברי רבינו בהל' איסורי ביאה ותוס' שבת דף ס"ח, השמטה- וכה"ג ר"ל בירוש' שבועות פ"ב ה"א הראשונה עד שלא נתגיירה והשני' משנתגיירה ע"ש והוא תמוה מה שייך בזה טומאה וידיעה וצ"ל דקודם הבאת קרבן גרות דלגבי כל הדברים הוי גר מלבד לקדשים הוי כנכרי וס"ל להירוש' דלגבי קרבן וטומאת מקדש עדיין הוא כנכרי ולכך לגבי זה לא הוי גדר ידיעה ואף דבתוספ' כריתות פ"א לא משמע כן ע"ש. ע"כ השמטה וזה ר"ל הירוש' שם וכבר כתבתי דאם מל לשם גרות ובא על אשה ולאחר זמן רב טבל הוי גר למפרע ולא נפסלה והך דע"ז דנ"ט וכ"מ שם מיירי שלא טבל כלל, ובאמת בהך דכתובות די"א גבי גר קטן דמטבילין אותו כו' ואם הגדיל יכול למחות איך הדין אם בא על בת ישראל קודם שחזר והיא נשאת לכהן ואח"כ חזר ומיחה דנעשה ב"נ למפרע אם האשה נפסלה והבנים שלה חללים, והנה בכתובות שם דייק רק דהיכי יהבינן לה כתובה וקנס ולמה לא מקשה היאך מותר לבוא עלי', ועי' קידושין דמ"ה ע"ב גבי שמא יבוא אביה וימחה גבי תרומה, אך י"ל שם דשם חיישינן שמא יבא באמצע אכילה, וכן מה שכתב התוספות שם גבי דלא חיישינן שמא קדשה האב אך גם שם שמא באמצע ביאה יקדשה האב וכהאי גוונא מבואר בירוש' מעשרות פ"ג במה דאמר שם מצא כלכלה כו' עושה אותו כו' ובעי' שם אם הדמים הללו קובע למעשר, כיון דלא הוה מקח גמור דהבעלים יכולים לבטל וגרע ממעות בעלמא דשם החזרה הוי רק מכאן ולהבא, ועי' בדברי רבינו בהלכות מעשרות פ"ה ה"א ופי"א הל' ח' ופי' המשניות פ"ג וכבר כתבתי בזה, ולא שייך כלל להירוש' הנ"ל דרבינו ר"ל קנין כסף ממש ומ"מ פסק בהלכות תרומות ספ"ט דאם קנה הכהן בהמה בדמים בלא משיכה אין מאכילין ע"ש, אך הירוש' לא מיירי בזה רק בדמים שעושה על המציאה כעין הך דב"מ דכ"ח ע"ב וכ"ט, ע"ש בתוס' במה דאמר שם והוי עלייהו שואל ולא לוה ובאמת כיון שמוכרם לאחרים ואם הבעלים יבואו צריך הוא להחזיר הדמים להלוקח והמעות לא שייך כלל להבעלים ואין כאן קנין כלל ולא שייך כלל להך דשומר אבידה, וצ"ל דמ"מ הוי קנין בגדר כח ב"ד, עי' קידושין דף מ"ב וכ"מ וכתובות וגיטין, ובאמת רבינו ז"ל בהל' שאלה ופקדון פ"ז גבי חמץ דפסחים דף י"ג מוכח דהמקח יוכל להתבטל ולכך דייק שם רבינו דמוכר החמץ לשעתו, ור"ל שיאכל מיד, דהמקח אינו כלום שלא מדעת הבעלים ואכ"מ. עכ"פ חיישינן שמא באמצע האכילה יבואו הבעלים וה"נ בהך דקידושין כן דמ"ה ע"ב הנ"ל וזה ר"ל ג"כ הך דכתובות הנ"ל אבל מ"מ האשה שנבעלה לו אם הייתה כהנת או שנישאת לכהן ואם בתוך כך נתגדל הקטן ומחה וא"כ נעשית זונה למפרע, ואם היית' אשת כהן אם צריכה לשלם קרן וחומש דהוית חללה למפרע, וי"ל דזה ר"ל הירוש' תרומות פ"ז הל"ב דגבי אשה כהן שזנתה אף דאסורה לבעלה מ"מ כ"ז שלא גירשה אינה משלמת את החומש דהפסול הו' ע"י נישואין משא"כ כאן דעי"ז מתברר למפרע דהיית' פסולה לכהונ'. עכ"פ מצינו שיהי' צד יהדו' וצד נכרית בב"א מ"מ אינו יכול לגרש וכבר כתבתי בזה דלגרושין צריך שיהי' ישראל שלם, וזה ר"ל הירוש' פ"א דקידושין גבי ב"נ ע"ש וכן ס"ל לרש"י בקידושין דף ע"ה גבי נכרי הבא על בת ישראל דיש בזה שני הגדרים ועי' בירוש' יבמות פי"א גבי הך דר"ע ור' יוסי הגלילי גבי נתגיירה מעוברת אם חייב על אמו דגבי נכרי הבא על בת ישראל גם ר' יוסי הגלילי ס"ל דפטור משום דיש בו צד גירות ג"כ ובמ"א כתבתי בזה. אך מ"מ רבינו דפסק בהלכ' יבום כסתם משנה דזרע מן הנכרית ולא כלום מ"מ מוכח מהלכות תרומות הנ"ל דזרע מן הנכרית אף דבגדר הדין לא נחשב זרעו כלל, מ"מ לענין תרומה פוסל ומאכיל אבל לא בשפחה וע"כ כמ"ש וכן נ"מ היכא דמל וטבל ולא הביא קרבן דכבר כתבתי בזה דלשי' רבינו בהלכו' מחוסרי כפרה דלגבי קרבנות הוי כב"נ ולכל דבר הוי כישראל גמור אי מהני עדות שלו גבי עדות החודש וכן בר"ה דעיקר עדותו הוא משום דצריך לומר מקודש עפ"י הראי' עי' ר"ה דף כ' ודף כ"א ע"ב וזה נפקא מינה לקרבן דבלא אמירת הב"ד מקודש א"א להביא קרבן, ועי' בהך דר"ה דף כ"ב גבי הך דטוביה הרופא דהכהנים לא רצו לקבל העדות של עבדו המשוחרר עי"ש וי"ל דזה היה עדיין בזמן המקדש ועדיין לא הביא הקרבן ולכך לא קבלו אותו הכהנים, ועי' בירושלמי דנקט שם משום פסול משום דלגבי קרבן אין עליו עדיין דין ישראל ולכך קרי ליה פסול, ועי' מנחות דס"ד ע"א דעדות החדש לא צורך קרבן ובהך דר"ה דכ"א ע"ב דשם נקט מפני תקנת הקרבן וכבר כתבתי בזה ועי' בתורת כהנים פר' אמור דמרבה שם גבי ר"ה גרים ועבדים וי"ל ג"כ כה"ג משוחררים רק בלא קרבנות. ע"כ השמטהע' נזיר דס"ב ע"ב אין נפשו קנוי' לו, והא דאוכל בתרומה ובפסח, זה רק מחמת אדון וכמו שכתבתי בזה דבטל לרבו וכן בעירוב עי' ערובי' דע"ט ע"ב ודפ"ב ע"א, ונ"מ דגבי עירוב תחומין אין צריך עבורו ב' סעודות עי"ש ולכך אין עליו שם מציאות כלל ונעשה בריה חדשה ממש ועי' גיטין דמ"ג ובירושלמי קדושין פ"א גבי שפחה חרופה ובמ"א אבאר זה, ולכך לא קיים פו"ר. השמטה ובאמת מה דעבד דאוכל בתרומה וקדשים קלים הארכתי בזה אם זה רק מחמת האדון או גם העבד מקיים בזה מצוה וכמ"ש התוס' גיטין י"ב ע"ב בד"ה השבתנו וכבר כתבתי די"ל דזה תלי' בהך מחלוקת דיבמות דף צ"ט וכ"מ אם חולקין תרומה לעבד בלא רבו ובהך דתרומות פ"ח גבי אוכל בתרומה במחלוקת דר"א ור"י גבי עבד אם משלם את החומש עי' פסחים דע"ב ע"ב ע"ש דהוי גדר עבודה וא"כ גבי עבד למה פטור וכן גבי אשה שם לא שייך זה הטעם וצריך לומר כיון שהתורה חדשה לנו דין וכמו גבי פסח שדוחה שבת וגבי אשה בת ישראל שאוכלת בתרומה כשנשאת לכהן פטור אף בלא נתקיים המצוה, ובגדר מה דמבואר בירושלמי שבת פרק האורג במה דאמר שם גבי שוחט בשבת חטאתו דלכך כיפר משום דאתה גרמת לו ע"ש וה"נ כן, ובזה יש ליישב דברי רבינו בהלכו' שגגות פ"ב, ואכמ"ל וע' רש"י יבמות ס"ט ע"ב דמבו' שם גבי בת כהן שהית' נשואה לישראל ומת דלס"ד אף דאינה צריכה לחוש שמא היא מעוברת ממנו מ"מ אם אח"כ נתבררה שהייתה מעוברת משלמת קרן וחומש, ולמה שאני מהך משנה דעבד ואשה, וע"ש במה דס"ל לרבינו בהל' תרומות פ"ח הל"ג דזה אף למסקנא אף שנישאת כבר מ"מ כל הארבעים יום לאחר מיתת הבעל מותרת לאכול, ובזה א"ש הך דיבמות שם דף מ"ב ע"א ד"ה אישתהי ע"ש ברש"י דלמה לא אמר דילמא כבר נתעברה מן הראשון וס"ל לרבינו דלזה לא חיישינן ובגדר הך דגיטין דף כ"ח שמא מת לא חיישינן, וע"ש בתוס' דף י"ז ע"ב ד"ה זנות ורש"י ע"ז דכ"ג ע"א, ותוס' יומא דף נ"ה ע"ב וקידושין דף מ"ה ע"ב ובאמת לשיטת רבינו מפרש כך הך דיבמות דקי"ט מה דאמר שם לצרה אחריתא לא חיישינן לא כפירש"י שם רק להיפך דהצרה שנשארה במקומה אסורה להתייבם שמא הצרה שהלכה עם בעלה נתעברה שם, אבל הצרה שהלכה עם בעל אם יש שם אח מותרת להתייבם ולא חיישינן שמא הצרה שנשארה הייתה מעוברת כ"כ בפ"ג מהל' יבום ע"ש, עכ"פ חזינן כך דגבי כהנת דלא חידוש התו' וכן לגבי כהן אף דיכולה לאכול בתרומה, מ"מ אם נתברר אח"כ דהייתה אסור' לאכול חייבת בקרן וחומש רק משום גדר עבודה, משא"כ בעבד דזה חידשה לנו התורה הוי ברשות גמור ופטור אף דלא קיים מצוה כלל, וגם י"ל כמ"ש כיון דאינו אוכל רק בשביל רבו והחסרון הוא בו, ועי' כה"ג בחולין ד"ט גבי סכין וביבמות דף ס"ח ע"ב היא הנותנת כו'. ע"כ השמטה וכבר כתבתי במקום אחר מה דגבי עבד שנזר דרבו כופו רק לטומאה וליין משום דגילוח הוה דין שנזיר לא יגולח ואין נ"מ אם הוא מגלח עצמו או אחר מגלחו ובאמת נראה דאם אחר מגלח נזיר ושניהם מזידים אינו לוקה אלא המגלח ולא הנזיר עצמו, ובנזיר עצמו י"ל דרק עשה דקדוש יהיה כו' וכן עשה דועשית כאשר נדרת ומוצא שפתיך תשמור לא חשוב רבינו גבי נזיר משום דס"ל דעיקר נזיר די בלב רק משום דכתיב כי יפליא צריך איזה דיבור לזה לכך ליכא על זה עשה דמוצא שפתיך ובאמת לפי המבואר בנדרים ד"ד דיש בנזירות גם בל יחל ובנזיר דל"ח ועי' בדברי רבינו בהל' נזירות פ"א וסוף פ"ה מהלכות נזירות ואף נזיר שכלו לו ימיו דקיי"ל דלוקה על הכל כמבואר בנזיר די"ד ע"ב גם בבל יחל עובר אז וזה ר"ל הספרי פרש' נשא פסקא כ"ה נדרו תלוי בנזירותו ולא נזירותו בנדרו דעובר גם על בל יחל אף שכלו ימיו אך גבי עבד שנזר הוי רק לאו דנזירות ולא לאו דבל יחל דקיי"ל עבד שנדר נדרי עינוי נפש לא חל כלל ומ"מ נזירות חלה עליו ובאמת כבר כתבתי לפי המבואר בירוש' נזיר פ"ט די"ל דאף אם לא כפאו רבו ונטמא אינו לוקה, רק מ"מ המצוה של נזירות יש עליו, ועיי"ש במאי דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל דאם גמר כל הנזירות בזמן שהיה עבד ואח"כ נשתחרר אם יצא, אף דאז לא הוי חיוב גמור, דרבו יכול לכופו ומכל מקום נפטר בזה ועי' בהך דנזיר דף ט"ז ע"ב בהך מחלוק' דריש לקיש ור"י גבי נזיר בבית הקברות דלר"ל אין נזירות חלה עליו לס"ד, אך לכשיוצא אז די בקבלה מועטת ע"ש אך בזה פליגי התו"י בנדרים ד"ד עם התוס' נזיר שם דמאי דאמרינן בנדרים דעובר בבל תאחר אם אינו מקבל אם רק בשיצא מבית הקברות אבל כ"ז שהוא בביה"ק לא איכפת לן וכ"כ התוס' נזיר שם, אבל התו"י בנדרים ס"ל דמוטל עליו החיוב בעודו בביה"ק שיצא משם מיד לקבל עליו הנזירות אף דכעת שהוא בביה"ק א"א כלל לחול עליו, ועי' במאי דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' עירוכין פ"ו הל' ל"ג מה דהביא ראי' מיעקב ומהך דלא איפטר ור"ל אם מוטל עליו החיוב לראות שיהא לו, כדי שיתן להקדש ועי' ברש"י ב"ק דל"ו ע"ב גבי פלגא דזוזא דאקדשה עיי"ש ברש"י ותוס' ור"ל שם אם מוטל עליו חיוב לתפוס כדי שיהי' זה להקדש וכן זה הדין גבי מכירה דב"ב דס"ג אי נימא דרק אם זרע דבר שחייב במעשר אז שייך המעשר להמוכר עי' בירוש' דמאי פ"ו אי מחויב הוא לזרוע דווקא דבר שחייב במעשר ע"ש בירוש'. וע"ש דנ"ט ע"א גבי מיא דאיגרך, ושם דע"ט ע"ב אם הוא מחויב לזכות בהן כדי שיתן להקדש, וזה הי' הגדר דיעקב אבינו שעשה פעולות להרבות שכרו כדי שיהי' לו שהחיוב עליו מחמת הנדר שנדר במעשר. ועי' נדרים דל"ד משמע שם ג"כ שמוטל עליו החיוב לזכות בהדבר כדי שיהיה הקדש, עכ"פ חזינן דאף לאחר שיצא לחירות הי' חל עליו כל גדרי הנזירות בזה יוצא אם נהג הנזירות בזמן שהי' עבד וכבר כתבתי בזה בתוס' ע"ז דף ל"ד גבי תענית, ובשיטת רבינו גבי קטן אם שחטו עליו בראשון אף שהגדיל אח"כ אין צריך להביא שני. עכ"פ אם הרב כופה לעבד שיגלח הוי כמו שהוא גלחו ועובר על זה דהלאו חל גם על המגלח ועיין מכות ד"כ ע"ב דמבואר שם דניקף אם הוא מסייע חייב אבל אינו חייב משום מקיף על סיוע רק במקיף ממש משום דניקף הוא על הפעולה ולכך בעושה איזה מעשה חייב וכן על הנפעל, אבל מקיף החיוב הוא על הפועל ופועל צריך לעשות מעשה בידים ולכך סבירא ליה לרבינו בהל' חמץ פ"א ובהל' סנהדרי' פי"ט דהמחמץ עיסה בפסח לוקה דהוי מעשה והוא תמוה לכאורה דזה שייך רק היכי דהלאו הוא משום שעושה חמץ וכמו במחמץ מנחה וכדומה, אבל גבי חמץ הלאו הוא על קיום חמץ שיש לו אם כן מה לנו שמחמץ הרי אם הי' מחמץ חמץ של נכרי או של הפקר או של הקדש בלא גדר קנין בודאי ליכא לאו ועל כרחך דהרי חזינן בב"ק דצ"ח ע"ב דגם על חמץ של ישראל אחר אם ראה אותו בפסח מוטל עליו לבער חזינן דהחיוב הוא הפעולה דהיינו לשרוף חמץ ורק של ישראל דשל נכרי או של הקדש כו' אין על החמץ מצות ביעור כלל ולכך גם גרם שיהי' חמץ ויהי' קנין של ישראל חייב ובגדר מה דמבואר בכורות דל"ג ע"ב וכמה מקומו' דגבי מטיל מום בקדשים גם גרם לוקה ועיי' בדברי רבינו דכתב זה רק בהלכות בכורות פ"ב ולא הביא זה בפ"א מהל' אסורי מזבח משום דכבר כתבתי דגבי בכור נעשה על ידי המום כמו מציאות חדשה ושם אחר, דבכור בעל מום שניתן לכהן זה מקרא אחר עי' זבחים דנ"ז וכ"מ ובכור תם לאנשי משמר וב"מ לכל כהן שירצה והוי זה דבר נמשך מה שאין כן גבי קדשים דכל זמן שלא פדאו הוי רק בגדר אריה דרביע כו' לכן גרם פטור, וכן מה דקיי"ל בסנהדרי' דע"ו ע"ב דמצמצם חייב גבי רוצח חזינן דהחיוב הוא על מה שנעשה על ידו לא על העשיה ולכך הוי סלקא דעתך דלשמאי בשולח להרוג את חבירו דהמשלח חייב עיין שם בקדושין דף מ"ג. וכן נפקא מינה גבי כופר אם חייב ג"כ אם השור היה בגדר מצמצם, דעי' ב"ק דמ"א מה דאמר שם אביי מהו דתימ' כו' כמאן דקטלי' דמי, דלכאורה אינו מובן דהשור לא הוי רק גרם ואיך הי' ס"ד דליחייב כופר ועי' תוספת' ב"ק פ"ט דרובע את הבהמה פטור מלשלם דאף דנידונית ע"י ונסקלת ונפסלת למזבח ע"י פטור דהוי נידון בנפשו וקלב"מ, ועי' בסנהדר' דנ"ה גבי בא על הבהמה בשוגג אם נהרגת וכן נ"מ אם בא על הבהמה באבר מת איך הדין בה, אם נפסלת למזבח, ועי' במ"ש הראב"ד בתו"כ פ' ויקרא ובדברי רבינו בהל' איסורי מזבח וכן נ"מ במה דאמר שם בגמרא רובע עשו בה אונס כרצון או נ"מ אם אנסו את האשה להביא בהמה עלי' אם הבהמה נסקלת, ועי' בתוספת' ב"ק ספ"ו, עכ"פ חזינן דס"ד דגם ע"י גרם שע"י הבהמה נהרג אדם יהי' בעל הבהמה חייב לשלם כופר וזה לא עדיף ממצמצם, ועי' ב"ק דמ"ד ע"ב דמבואר שם דע"י צרורות פטור מכופר מחמת דלא הוה רק כחו דשור, ובאמת הירוש' פ"ב דב"ק פליג ע"ז וס"ל דחייב כופר, ואף דבכ"מ גבי בהמה גרם פטור לכו"ע עי' רשב"ם ב"ב דצ"ג גבי שור שהבעית וכן גבי אדם שהבעית את הבהמה כמבוא' בב"ק דנ"ג ותוספתא ב"ק פ"ו ואף דלא שייך דקידושין דכ"ד ע"ב משום דאדם בר דעת הוא ולכך מבעית פטור, עכ"פ צ"ל דגבי כופר חייב מצמצם ובגדר הך דב"ק דמ"ד ע"ב דכופר חיובא דבעלים הוא ומקשינן זה למשנת אביי, ובירוש' ב"ק פ"ד פליגי היכא דנגח ואח"כ הפקיר למאן דאמר דפטור ממיתה אם עכ"פ חייב כופר ע"ש וזה תלי' בזה ועי' רש"י ב"ק דנ"ח ע"ב ד"ה דחזא, וכן נ"מ גבי טביחה ומכירה אם חייב אם טבח ע"י קטן, אם נימא דהחיוב הוא מחמת גדר שליחות אז בקטן לא שייך זה ועי' ב"מ ד"י ע"א, אך יש לומר דזה הוה כמו הך דמעילה דכ"א וקידושין דף נ' גבי שילח ביד חש"ו עיי"ש במה דאמר עשאוהו כו' ונ"מ אם אמר להם שיקחו לעצמן או שיקחו עבורו, עי' רש"י קידושין ד"נ ע"א, וי"ל דגבי הני רק אם ציוה אותם שיביאו לו, וכמו דאמרינן בקידושין דף כ"ב ושבת דקכ"א דאמר על דעת הגדול. וכן גבי הקדש במעילה ובטביחה ומכירה החיוב הוא בעבור המציאות הנעשה ולא בעבור העושה והעשיה ולכך גם שם בשליח חייב המגלח, והנה גבי קסמים מבואר בדברי רבינו כאן בהל' ו' ובס' המצות דאין עושה בזה פעולה בגדר העבירה עצמה רק עושה גרמא לזה שיקסום ולכך גם השואל את הקוסם ומבקשו לקסום אסור דהוא גם כן גורם רק מ"מ לא לקי דאין בו מעשה, מה שאין כן בכישוף דשם הוי פעולה בעצם האיסור ועי' רש"י שבת דקל"ג ע"א גבי צרעת מבואר שם דהיכי דאדם אחר מוהל וחותך עם בהרת והאב עומד עליו הוי כמו שהוא מכוין לעשות פעולה ע"י חתיכת הבהרת עי"ש ר"ל שיטהר ע"י זה דאף דקי"ל בשבת שם דגרם לחתוך הבהרת מותר זה רק גרם שדבר אחר יחתוך את הבהרת אבל שעל ידו תתחתך הבהרת אסור עיי' מכות דכ"ב ע"א ולכך כיון דמילה באה מדעת אב לא מגדר שליחות רק דעת וכמו בהך דחולין דל"א ע"ב וכיבס דתכבוסת בעי מדעת כהן ור"ל גם כן לא בגדר שליחות דאם כן נילף מכאן שליחות רק בגדר דעתו וכן גבי כתיבת ספר תורה הוי רק בגדר דעת ובמקום אחר אבאר זה, ולכך אם עומד אצלו הוי כמו שעושה על דעתו ובאמת הא דמבואר בשבת דקל"ב ע"ב תינח גדול כו' לא ר"ל כמ"ש רש"י ז"ל דהיינו דאחר מל אותו דבאמת נראה דכה"ג עובר רק בלאו גבי צרעת ועי' בדברי רבינו בפיה"מ נגעים פ"ז מ"ד ובהך דשבת דף צ"ד ע"ב, אבל עשה לא עבר אחר וכה"ג כתבתי גבי מטמא כהן לשיטת רבינו דרק הלאו עובר ולא העשה, והא דאמר בשבת שם דיש עשה ול"ת זה רק בקוצץ את בהרתו, ומה דאמר שם גדול ר"ל במל א"ע , וכן הך דקל"ג ע"א ר"ל ג"כ כה"ג דהיינו במל עצמו, ובאמת היכא דשניהם גדולים, ומניח א"ע לקוץ הבהרת שלו, מי לוקה משניהם כיון דהוא חד לאו, וכן גבי מגלח נזיר ובזה לא שייך דמכות דף כ' ע"ב דשם הוי לאווין מחולקים, ומה שמניח עצמו אם זה הוה מעשה גמור עי' תוס' כתובות דף ל' ע"ב אך שם מחמת הנאה כמו הך דב"ק דל"ב ע"א ועי' בירוש' שבת פ"ז וסנהדרין פ"ז במאי דפליגי ר' יוחנן ור"א גבי אזהרה דאשה ותוס' יבמות דנ"ד ע"ב ורש"י כריתות ד"ג וסנהדרין דף נ"ד ע"ב וירוש' שם הארכתי בזה במאי דמבואר בתוספת' דשבת דאם הרבה אנשים כתבו ס"ת כאו"א אות א' עד שנגמר כולו כולם פטורים ואמאי פטורים הרי גומר ספר חייב כמבואר בשבת דק"ד ע"ב, וע"כ צ"ל דכיון דלא הוי שם כלל גדר כתיבה לא חל שם גמר על האחרון וכבר כתבתי בזה, עכ"פ כאן י"ל דמה שמניח עצמו ומסיע' מתבטל להעושה הדבר בעצמו ואינו חייב אלא העושה, וכה"ג מבואר בהך דמנחות דנ"ו ע"א גבי אפה לוקה שתים, ע"ש ברש"י ותוס' דר"ל להיפך דהיכא שיש העושה המעשה אין שם על הגומר המסיע' שם פעולה, ועי' רש"י בכורות דף ל"ג ע"ב עכ"פ כך דבשבת ר"ל גדול שהוא מל א"ע ושם יש עשה ול"ת ואתי שפיר בזה מה שהקשו התוס' שם וכתובות דף מ' דבכל מקום אמרינן דהוה רק ל"ת, אך שם ר"ל שאחר מל אותו, וגם י"ל דאף אי נימא דאי אפשר שיתחייבו שניהם על לאו א' ואף דהוא מסיע' מ"מ היכא דהעושה הדבר הוא פטור אז המסיע' חייב ועי' בתוספת' שבת הובא בדברי רבינו בהלכות שבת פי"א הל' י"ד גבי גדול אוחז בקולמס ע"ש וט"ס שם וי"ל כמו שכתבתי, וכבר כתבתי בזה דגבי אב עיקר המצוה במילה הוא הפועל דהיינו המילה, לא שיהי' מהול ולא שלא יהא ערל, והיכא דאינו מכווין למצוה מתבטל מצות האב, ולכך אין כופין את האב שהוא ימול את בנו, וזה ר"ל הך דלהכניסו כמ"ש התוס' פסחים ד"ז ועי' שבת דע"ח ע"א ורש"י ותוספות גבי תלמיד שאמר לרבו וברש"י זבחים דמ"ז ע"א ד"ה שמעתי דרק אם כהן עובד בשתיקה אז הבעלים מפגלים ור"ל ג"כ כה"ג ועי' בהך דזבחים דכ"ט ע"ב דאמר שם למד"א לאו שאין בו מעשה לוקין עליו המחשב בקדשים לוקה וזה תליא אם האיסור הוא המחשבה או האיסור הוא מה שעל ידי זה נפסל הקרבן ומוכח מדברי התוספתא סוף קרבנות ובתוספתא מכות פ"ג דרק המחשב היכי שע"י זה נפסל כגון בפסח וחטאת ולא כשיטת רש"י זבחים ד"ב ע"ב, השמטה גבי גרם שלא יעשה פסח, ועי' רש"י סוכה דף כ"ה ע"ב ד"ה שחל ודייק שם מחמת שהטומאה תעכב על ידם מאכילת הפסח ולא נקט מחמת פסח עצמו, ונ"מ גבי טמאים אם היו יכולים לטהר ולא טיהרו עצמן לא בפסח ראשון ולא בפסח שני אם עליהם חיוב כרת ועי' פסחים דף ס"ט ע"ב גבי ערל וטמא שרץ ודס"ב ע"א דאמר שם דלכך פוסל מחשבת ערלים משום דבר חיובא הוא ור"ל דאם לא מל ולא עשה פסח חייב כרת, ובאמת י"ל כך דר"ל אם קודם פסח ראשון לא מל ובין פסח ראשון לפסח שני מל ולא עשה פסח שני במזיד חייב אף דגבי דרך רחוקה וטומאה קיי"ל דפטור אף אם לא עשה במזיד מחמת דרחמנא דחי' אבל בערל שלא מל חייב, אך רבינו בהל' קר"פ פ"ה ה"ד פסק דאף בשוגג אם לא עשה פסח שני ג"כ חייב אך מ"מ אם לא מלו גם קודם פסח שני י"ל דפטור, ועי' רש"י פסחים דף ס"ט ע"ב דכתב שם דלר"א אף דס"ל מכשירי פסח דוחה שבת מ"מ אם הי' ערל אין מלתו דוחה את השבת וא"כ צ"ל דס"ל דגם בזה גברא לא חזי ואמאי וצ"ל דרש"י פי' זה לרבה ורבה ס"ל שם דף ס"ב דאם חישב לשם ערלים שאינם מנוים לא פסל חזינן דס"ל דהוה גברא לא חזי אבל לרב חסדא י"ל דשפיר דחי לר"א. עכ"פ זה וודאי ערל וכן טמא אף שהיו יכולים למול או לטהר עצמן ולא מלו או לא טבלו כלל אין עליהם חיוב כרת מחמת פסח אך זה רק גדר חיוב אבל מחמת מצות אכילת פסח דזה לעשות מצוה אסורים להפקיע עצמם, וזה ר"ל רש"י בסוכה שם ובאמת י"ל דזה תלי' בהך מחלוקת דעירובין דף צ"ו אם פ' ושמרת את החוקה קאי על פסח ע"ש דכל מקום שיש גדר שמירה צריך לראות שלא יהא שום עיכוב עליהם, עי' יומא דפ"ה ע"ב ובמנחות דף נ"ג ובמ"ש רבינו בה' ק"פ פ"י הי"א וצריך אדם להשתדל שלא ישאר כו' וזה ג"כ מחמת שמירה ועי' זבחים דף ק' גבי אונן ע"ש ברש"י ומ"ש רבינו בהל' חמץ פ"ד גבי חשש חימוץ מחמת ושמרתם ע"כ השמטה השמטה ובזה יובן מה דמבואר בפ' אמור אצל קרבן תודה גבי לאו דלא תותירו ושמרתם ועשיתם ע"ש בתו"כ אך כך הנה עי' במנחות דף ע"ח ע"ב במשנה גבי שחטה חוץ לזמנה ע"ש ברש"י דפי' ע"מ לאכול חוץ לזמנו ועי"ש דף ט"ו ע"א ומעילה דף ג' ע"ב והנה באמת למה דייק רק ע"מ לאכול ולא ע"מ להקטיר אך כך דשם במנחות דף ע"ט מחלוקת ומחלקים בין חוץ לזמנו לחוץ למקומו אם קידש הלחם ע"ש וי"ל כך דהנה בזבחים דף ד' ודף ז' מבואר דתודה ששחטו לשם שלמים כשירה ולכאורה קשה עי' במנחות דף מ"ט ע"א בלשון הגמ' דחטאת לשם שלמים הוי פיגול משום דחטאת ליום אחד ושלמים לשנ"י כו' ע"ש ברש"י ותוס' וא"כ גבי תודה ג"כ כה"ג, ודוחק לומר דשם ר"ל בשוחט ע"מ לזרוק וכאן ר"ל בשחיטה לבד אך כך דהא מבואר במנחות דף מ"ו ודמ"ז ע"ב דאם לאחר שחיטת התודה נפרס הלחם אז פקע ממנו שם תודה ונעשה שלמים וא"כ יש פעול' שהתוד' אף לאחר שחיט' תתהו' שלמים ושוב אז נאכל לשנ"י כו' ולכך אי נימא דע"י מחשבת פיגול בתודה לא נתקדש הלחם שוב נעשה שלמים ושוב לא הוה פיגול ושוב נתקדש הלחם כו' וכו' אבל אם שחט ע"מ להקטיר אז י"ל דלא קדש הלחם כמו בחוץ למקומו וכן לכך יכול לשחוט תודה לשם שלמים שיש מציאות שהתודה תהי' שלמים כמ"ש וקמ"ל קרא דושמרתם דאסור לגרום לזה ועי' כה"ג במנחות דף פ"א ע"ב גבי תודה בלא לחם שמור ושמעת עי"ש ובירוש' נזיר פ"א ה"א, א"ל שמור ושמעת ופ"ב. ע"כ השמטה. ועיי' בדברי רבינו פי"ח מהל' פסולי המוקדש' עי"ש בהל' א' וב' ובספר המצות והרמב"ן ז"ל ובספרי פרש' ראה וזבחים דל"ו ע"א, וכ"כ בהך דפליגי ר"י ור"ל במכות די"ד ע"ב גבי טמא שנגע בקוד' אם לוקה ואמאי לא הוי כמו הך דע"ז די"ג ע"ב גבי לאו דונתצתם כו' דע"י נפסל הקדשים, אך י"ל דזה רק היכי דהפסול הוא בעצם לא מחמת דין אבל טומאה הוי רק גדר דין ועי' רש"י סוכה דל"ה ע"ב גבי מעש"ש ובירושלמי שבת פרק כל כתבי היא קודש היא מעש"ש ואף דמעש"ש יש לו פדיון ועי' רש"י קדושין דמ"ג ע"א גבי שנים ששחטו בחוץ דכתב שם שפטורי' מחטאת דשחוטי חוץ ור"ל דמ"מ חייבים משום הך לאו דונתצתם כו' כמו בע"ז די"ד ע"ב וסנהדרין דנ"ו גם באמת י"ל דהך פלוגתא דמכות די"ג הנ"ל לא ר"ל מחמת דמטמא קודש רק זה דין פרטי דאסור לטמא ליגע בקדש ועיין בתו"כ ריש פרש' תזריע אם טמא ליגע במקדש עי"ש ומשמע שם דבמשכן אסור וכן כתבו התוספות יומא דמ"ד ע"א ועי' בדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ג הל' י"א ובאמת נ"מ בין מקדש למשכן ועיי' במכילתא פרש' יתרו גבי לא תגע בו יד עכ"פ י"ל דזה איסור רק על הטמא ולא משום שמטמא ונ"מ כגון אם הקודש לא הוכשר עדיין אם נימא דחבה"ק לא הוי מן התורה מ"מ לוקה ועי' תוס' זבחים דל"ג ע"ב. גם י"ל דלכך ס"ל להתוספות ביומא דמ"ד הנ"ל דאסור לטמא ליגע בעצי המשכן משום שנמשח דהוי זה גדר חבה"ק ומכשירתו לטומאה דשמן המשחה הוי קדושה נמשכת כמבואר בכריתות ד"ז ע"א ובאמת כונת הגמרא דסוכה דל"ה ע"ב מפני שמכשירתו גבי אתרוג לא ר"ל כרש"י דע"י שהלולב הוא במים ע"י זה נכשר האתרוג וע' תו' ע"ז דנ"ט ע"א רק דר"ל דע"י שהוא אקצי למצוה ע"י זה הוכשר ובגדר חבה"ק ובגדר דשחיטה מכשירתו דחולין דל"ג ועי' בכורות ד"י איסורי חשובי. עכ"פ גבי מחשב בקדשים רק האיסור הוא הפסול שהקדשים נפסלים על ידו וזה תליא בהך פלוגתא דזבחים דל"ו אם שוחט חטאת בדרום אם עובר על לאו עי"ש. וכן נ"מ בהך דגיטין דף נ"ג ע"ב ונ"ד גבי מטמא תרומה ומפגל בקדשים אם האיסור משום ההפסד או זה איסור פרטי ולכך נקט שם דרבנן ע"ש בזה ונ"מ שם גבי אם שחט חטאת בדרום אם צריך לשלם ועיין בהך דפסחים דמ"ז דשורף עצי הקדש עובר על לאו אך רבינו בהלכות סנהדרין פ"ט חשב שם השורף עץ מן המקדש ור"ל דכיון דקיי"ל בפסחים דכ"ז ע"ב דאפר הקדש לא פקעה הקדושה ולא יצא לחולין ובתוספות מנחות דנ"ב ע"א ולכך לא עבר ע"י זה רק עץ מן המקדש דאז הוי בגדר סותר וכמש"כ רבינו לעיל בהלכות יסודי התורה ובהלכות בית הבחירה פ"א הל' י"ז גבי נותץ אבן ובתוספתא מכות פ"ד עי"ש הגירסא ונ"מ בין נותץ לסותר דזה החיוב משום שמחסר הבנין וזה החיוב משום שפוסל האבן ועיין בתוספות פסחים דפ"ה ע"א ד"ה כשהוא דגומרתא אסור מן התורה משום הפסד קדשים ואף דהוי רק גרם ובאמת גבי מטמא קדשים ג"כ יש לומר כמה שכתבתי דכיון דגם לאחר טומאה יש עליה מצות שריפה בגדר קדושה כמבואר במעילה ד"י חזינן דלא פקעה ממנו הקדושה ועיקר הגדר דכל שהפסול הוי רק ע"י הקדושה שהקדושה גרמה להפסול לא שייך לזה גדר ונתצתם דעדיין הדבר במקומו עומד ונ"מ כגון טב"י שנגע בתרומה למ"ד דטמא שנגע בתרומה לוקה עי"ש במכות ותוספו' זבחים דף ל"ג עמוד ב' ועי' פסחים דפ"ב ע"ב ועיי' בהך דתמורה די"ז ע"ב ונזיר דכ"ה ובדברי רבינו בהלכו' פסול' המקדשי' פ"ד הל' א' מבואר שם דגם חטאות המות' אף דיש עליהם גדר בהמה טמאה כמבו' בבכורות דט"ז מ"מ אסור להרוג אותם בידים רק יכניסם לבית ונועל עליהם וימנע מהם מים ומזון מה שאין כן גבי שור הקדש שהרג מבואר בדברי רבינו בהלכות נזקי ממון פי"א דסוקלי' אותו דשם דנעשה כבהמה טמאה זה לא מחמת גדר הקדש רק האיסור בכל המציאות ואף דשור של הקדש דעיר הנדחת מבואר ג"כ בסנהדרי' דקי"ב ע"ב ובדברי רבינו לעיל דאין הורגי' אותו בידים אף דזה הוא איסור כללי מ"מ כבר כתבתי דכיון דאין זה בגדר פרט על הבהמה מחמת שללה בכל אשר בה ג"כ אין עליה גדר פרטי שיהי' הפקעה ופנים חדשות. עכ"פ היכי דההקדש גורם לזה עדיין שם הקדש עליה כמש"כ לעיל גבי גר שנתגייר, אף דהוא כקטן שנולד מ"מ אין זה פנים חדשות לגמרי כיון דעל ידו נעשה זה אך מ"מ גרמא שרי בזה כמבו' בגמ' דתמורה שם ובד' רבי' בה' פסהמו"ק הנ"ל דיכניסום בבית, אבל גבי הני דיומא דס"ו וכ"מ ובדברי רבי' בה' ערכין בסוף שם רק נעל דלת בפניה אבל הכניסה אסור' כיון דזה רק תקנתא וגם גרם אסור מן התורה ולכך בקדושין דנ"ה ע"ב ורש"י תמורה די"ח ע"א ד"ה לא יקרב ובכורות דט"ו ע"ב נקט רק לשון כיפה וגדר הדקיה באדרוניא ולהאכיל אותם דבר שיגרום בידים למות אסור כאן ולכך רש"י דק בסנהד' דקי"ב כתב לשון ומאכילים אותו שעורים ולא כתב כן בקדושי' ובכורו' ותמורה הנ"ל ושאר מקומות ובאמת ג"כ נ"מ בהך דשחוטי חוץ אסורי' אם זה משום הך שכתב רבינו בפי"ח הלכות פסולי המוקדשי' הל' ג' לא תאכל כל תועבה או משום הך דזבחים דפ"ב ופסחי' דכ"ד כל שבקודש פסול כו' ועי' תוספות ב"ק דע"ו דסבירא להו דאינם אסורים רק משום קודש דמבואר שם דאם היו יכולים להפדות היו מותרים אחר פדיון, וע' תו' יומ' נ"ו אך מד' רבי' לא מוכח כן ועי' קדושין דנ"ז ע"ב עי"ש ברש"י ותוספות דפליגי בזה אם הוא איסור עצמיי או רק מחמת קדושה וכן נ"מ בהך דתמורה די"ב ע"א גבי היכי דהוא חולי' ועוברה קדוש קדושת הגוף דליכא לאו דשחוטי חוץ ומ"מ בודאי הולד שלה אסור ומה האיסור שלו, הרי בו לא נעשה תועבה ויהי' עליו הגדר כמו קדשים שמתו ובמ"א אבאר. אך באמת הקדושה פקע ממנו והוה כמו יוצא דופן עי' תמורה די"ז ובתוספת' פ"ג דתמורה דצריך לפדות הוולד אבל לכתחילה אסור לשוחטה בחוץ כמ"ש רבינו בהל' מעה"ק פי"ח הלי"ג, והגדר משום הך דונתצתם וגו' ואף דמלשון רש"י קידושין דף מ"ג ע"א גבי שנים ששחטו דייק שם דפטורים מחטאת דשחוטי חוץ, ובאמת י"ל דגם כרת חייב והמיעוט רק מקרבן כדדייק לשון רש"י ז"ל, וכן גבי עובר דתמורה הנ"ל לר"ש דס"ל בזבחים דף קי"ב ע"ב דהיכא דראוים לאחר זמן יש בהם ל"ת, וזה תלי' אם יש על העובר שם בהמה, ועי' חולין דס"ט ותמורה די"א ע"א וע"ב, גבי הך בעי' דשם אם הקדיש עובר באמה מעוברת אם מותר בגיזה ועבודה, וכן נ"מ גבי מעשר בהמה אם העשירי הייתה מעוברת מה יהי' הדין של הוולד למ"ד שירו משויר בתמורה דכ"ה וכ"מ, דאף דגדר מעשר בהמה לא שייך בעובר כמבואר בחולין דס"ט ע"ב וכ"מ, אך מ"מ נימא שיחול עליו גדר שלמים בגדר י"א ועי' תמורה די"ח ע"ב גבי וולד המעושרת ושם ר"ל רק שלאחר שיצאה למעשר אח"כ נתעברה, אך עי' בתמורה שם די"ג ע"ב במה דאמר שם דתמורת שמו אינה חלה אלא על דבר הראוי ועי' שם ברש"י והוא תמוה לכאורה דהא תמורה גופא בכל מקום חל על בעל מום רק דר"ל כך כגון לקוח דפטור ממעשר בהמה, או היכא דכבר עישר עליו דוודאי תמורת גופו חל עליו אבל תמורת שמו לא חל, ולא חל עליו דין של י"א רק היכי דיכול להיות מן המנוים, ועי' בירוש' תרומות פ"ו היכי דאכל תרומה בשוגג דמשלם קרן וחומש אם יכול לשלם בפירות שביעית ע"ש ואף דהוא פטור מתרומה ומעשרות וכן לפירות חו"ל וזה תלי' אם זה פטור מחמת דחו"ל פוטרו או מחמת דא"י מחייבו וכמו דחזינן דלדידן לגבי חלה אם התבואה נכנס מחו"ל לארץ חייב בחלה מה"ת כמבואר בחלה פ"ב, אבל לגבי תרומות ומעשרות אם תבואת חו"ל אף נתמרחה בא"י מ"מ מה"ת פטורה, ועי' בדברי רבינו פ"א מהל' תרומות ובהשגות שם ובירוש' פ"ה ממעשרות ה"ד, והטעם דהרי חזינן דגבי חלה נתחייבה מיד אבל בתרומה רק לאחר ירושה וישיבה כמבואר בכ"מ משום דאז גדר חו"ל לא הוי אבל גדר א"י לא הוי, ונ"מ דאם אכל חלה בשוגג יכול לשלם בתבואות חו"ל וגם גבי תמורה הוה מחלוקת אם חל על עוברין ועי' בהך דחולין דע"ה בהך דר"י ור"ל, עכ"פ י"ל דלר"ש יהי' עובר על לאו וזה יהי' תלי' אם השחיטה של בפ"ק אם הוי בגדר ד' סמנים אכשר רחמנא וע"ש בדף ע"ד וע"ה וברש"י חולין דף ס"ט ע"א ד"ה ותיבעא לך קדשים קלים בירושלים עכ"פ בזה גם גרם אסור ולכך ס"ל לרבינו כאן דגבי קוסם השואל אסור אבל בכישוף לא כתב זה דשם החיוב הוא רק בפועל ולכך גרם ליכא איסור בזה מן התורה ואתי שפיר ולמש"כ לעיל יהי' נ"מ גבי קדשים שנעשו טריפה דאז פקעה ממנו הקדוש' כמבואר בתמורה די"ז ובכורות דמ"ב וכמה מקומות אם מותר להמיתם בידים או רק גבי שור הנסקל דשם יש חיוב לבי"ד להורגם ועי' בתוספו' סנהדרי' דפ"א וזבחי' דע"א וגם משום ובערת הרע ועי' ירושלמי פסחי' פ"ב גבי פטר חמור שנגמר דינו להסקל אם עורפי' אותו או סוקל' אותו וזה תליא אם עריפה הוי מצוה או רק דין ע' בדברי רבינו פי"ב מהלכו' בכורים הל' א' ובהשגות שם ולפי הנראה לדברי רבינו שם בהלכה ו' מפרש הך דמבואר במשנה דמצות פדיה קודמת למצות עריפה ר"ל רק קודמת בזמן דהיינו דל' יום אז המצוה רק הפדיה, אבל אח"כ אין נ"מ לנו, ולכך רבינו שינה שם הלשון וכתב עריפה קודם פדיה ועי"ש בהל' ט"ז גבי גר שנתגייר וספק אם הפט"ח נולד קודם או לאחר כתב הרי זה חייב לערוף או לפדות ובגדר חיוב ועי' תוספו' בכורו' ד"ט ע"ב דמבואר שם דלמד"א פט"ח מותר בהנאה כ"ז שהוא חי אין עליו חיוב לערוף מספק עי"ש, וכן יהי' נ"מ גבי פט"ח טריפה אם שייך בו גדר פדיון עיי' תוספתא פ"א דבכורות גבי מת או נפל דאז לא שייך גדר פדיון וכן מבואר בספרי פרש' קרח פסקא קי"ח עי"ש אבל טריפה אף אם נימא דבעי העמדה והערכה כגון היכי דפדה אותו בדבר אחר ועיי' תוספו' ערכין ד"ד וסוטה דכ"ז ובמ"א אבאר זה. והנה כאן גבי חובר חבר בהל' י' פליגי רבינו ורש"י דרש"י בסנהדרי' דס"ה וכריתות ד"ג ע"ב נראה דס"ל דהאיסור רק אם חוברם בבת אחת וכן מוכח מלשון התוספתא מכות פ"ד דשם חשב גם אדם וגם נחש ועקרב ור"ל דלא נימא דסתמא יש עליהם חשש שלא יזיקו אם כן מותר עיי' שבת דק"כ ע"ב ולקמן בהלכו' שבת ועי' פסחי' ד"י ע"ב גבי בעיא דכיכר בפי נחש אם צריך להביא חבר חזינן דמותר לאמר לחבר אך אי נימא דרק שנים א"ש, ועיי' יבמו' דקכ"א ע"ב, אך לשיטת רבינו צ"ל דלאמר לאחר מותר וגם י"ל דהיינו לומר לנכרי וכמש"כ לעיל ורבינו כאן כתב דאדם שאמר עליו החבר כו' מכין אותו מכו' מרדת ודייק שם אם הוא יושב וזה ר"ל חבר שמחבר אותו כמו דאמרינן בגמרא שם צמיד ועי' בסנהדרי' דק"א לוחשין לחישות כו' ולקמן בהל' י"א, ולא כרש"י שם. ע"כ ממהדורא תניינא

3 קידושין פתח ↗

וּלְמַאן דְּאָמַר שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִים, הָנֵי ״הָהוּא״ ״הָהוּא״ מַאי דָּרֵישׁ בְּהוּ? חַד, לְמַעוֹטֵי שְׁנַיִם שֶׁאוֹחֲזִים בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִים, וְחַד, ״הוּא״ – וְלֹא אָנוּס, ״הוּא״ – וְלֹא שׁוֹגֵג, ״הוּא״ – וְלֹא מוּטְעֶה.

6 ולמ"ד אין מלמדין - ולית לן למילף ממעילה וטביחה דיש שליח לדבר עבירה ומסברא אין שליח דאית לן למימר דיש לו לשמוע דברי הרב והני ההוא ההוא מאי דריש בהו:

7 למעוטי שנים אוחזין וכו' - שפטורין מחטאת דשחוטי חוץ:

8 ההוא ולא אנוס - דההוא משמע שיהא בהוייתו וביישוב דעתו:

« רש"י על קידושין מ״ג ע״א:ג׳ רש"י על קידושין מ״ג ע״א:ט׳ »